יש מפלצת תחת המיטה שלי!

יש מפלצת תחת המיטה שלי!

שושנה הימן

 

כשהייתי ילדה קטנה, פחדתי ממפלצת שמסתתרת תחת מיטתי. כשנכנסתי למיטה הייתי רצה ומזנקת בבת אחת למיטה, שמא תתפוס המפלצת את רגלי ותגרור אותי אליה! מכיוון שדאגתי שלא קפצתי מספיק גבוה, הטקס הקטן הזה חזר על עצמו כמה פעמים בכל לילה.

כבר מגיל צעיר ההתנהגויות של ילדים יכולות להופיע כ"אובססיביות וכפייתיות", בלתי הגיוניות למדי. אכן, יש התנהגויות כפייתיות חמורות וחריגות שדורשות טיפול מקצועי, והן שונות מהתנהגויות לא מובנות אצל ילדים ונוער שנראות לעין כ"אובססיות וכפייתיות".

שוחחתי עם הורים שהתנהגויות כפייתיות של ילדיהם קיבלו צורות שונות רבות. ילדה אחת בת ארבע הייתה עסוקה בתרשים הכוכבים שהכינה לה אמה. במשך כל היום היא דיברה על זכייה בכוכבים, בעוד התנהגותה הפכה יותר ויותר כפייתית באשר לדברים שעליה לעשות כדי לזכות בכוכבים. ("אקבל כוכב?" "תזכרי לתת לי כוכב?" "אם אעשה את זה שוב אוכל לקבל עוד כוכב?") ילד אחד בן חמש הפך אובססיבי לגבי צבע ירוק, אותו הצבע כמו שולחנו בגן, ועמד על כך שילבש מכנסיים ירוקות וחולצות ירוקות, שיאכל מצלחת בצבע ירוק, ישתה מכוס ירוקה, והן הלאה. ילדה אחת בת תשע פיתחה אובססיה לגבי ילדה מכיתתה. הייתה מוכרחה לשחק רק איתה לאחר שעות בית-הספר כל יום ויום, בקשה שהיא תישן אצלה, ולא רצתה שיהיו לה חברות אחרות מלבדה. לנערה מתבגרת אחת הייתה אובססיה בקשר למשקל שלה והייתה סופרת את הקלוריות הרשומות על כל אריזה, כשהיא סוקרת את הקלוריות שוב ושוב בכל שעות היום.

המכנה המשותף של ילדים אלה הוא תחושה מתמשכת של בהלה וחרדה. מערכת הבהלה האנושית היא מערכת עדינה שפועלת כרגיל כדי להזהיר אותנו מפני דברים אליהם אנחנו צריכים להתייחס בזהירות ובמצפוניות. אולם אנו יכולים להיות זהירים ומצפוניים רק כשאנו רואים את מה שגורם לנו להרגיש לא-בטוחים או אחוזי חרדה. כשאיננו מודעים למקור הדבר שמדאיג אותנו, מוחנו ממציא סיבה. המקור האמיתי של הבהלה מוסווה כשקשה לשאתו. כשהמשפט "אמא צריכה ללכת לעבודה" הוא יותר מדי עבור הילדה, מוחה ימציא את המפלצת מתחת למיטה. כאשר "הגננת אינה שמה לב אלי" גורם לילד להרגיש לא-בטוח, השולחן הירוק שהילד יושב לידו כל יום בגן הוא "האזור הבטוח", וירוק הופך ל"צבע הבטוח".

האובססיות וההתנהגויות הכפייתיות מספקים מילוי קוגניטיבי ושומר את המקור האמיתי לבהלה רחוק מהתודעה. ההתנהגות הכפייתית מספקת הקלה חולפת ורגעית מפני הבהלה. אבל אינה מטפלת במקור האמיתי של הבהלה. הבהלה והחרדה חוזרות וההתנהגויות חוזרות על עצמן בניסיון נוסף למצוא הקלה.

אט-אט הילדים מגלים שהם אינם יכולים להחזיק אותנו קרובים אליהם בכל עת, שאמא או אבא חייב לצאת, שדברים רעים עלולים לקרות, שדברים היקרים לנו עלולים להתקלקל או ללכת לאיבוד, ושמוות הוא חלק מהחיים. לאמיתו של דבר, ילדים אינם יכולים להסביר למה הם מרגישים לא-בטוחים, ואל לנו לדחוף את פניהם לתוך הדברים האלה. לבטח אל לנו לעשות שימוש בדברים האלה כדי להפחיד אותם ולגרום להם להיות טובים בשבילנו. "אתה לא תקבל את הכוס הירוקה עד שתחזיר את הצעצועים למקומם" מגביר את הבהלה עוד יותר.

עלינו לנרמל את פחדיהם של ילדינו ולהעניק להם מקום נרחב לבטא את רגשותיהם הפגיעים. עלינו לאפשר להם לחוש שאנחנו כאן למענם; שאנחנו בצד שלהם. אחד הסיפורים החביבים עלי הוא על אב שבתו לא יכלה להירדם מפני שפחדה מה"מפלצת שבבית". הוא הביא את ארגז הכלים שלו ואחז פטיש בידו ונתן לה מברג. יד ביד, הם סבבו בחדרי הבית בחיפוש אחר המפלצת. אחר-כך הם יצאו מהבית וחגו סביבו. אין מפלצת. "כנראה שאנחנו הבהלנו והברחנו אותה," סיכם האב.  ישבו השניים יחדיו לשיחה והאב סיפר לבתו על המפלצות שהתמודד איתן כשהיה צעיר, וכיצד האומץ גובר. לפחות לזמן-מה, ילדה קטנה זו ישנה שינה רגועה, בהרגשה שאביה החזק מחזיק אותה קרוב ללבו ומגן עליה. וזה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות למען ילדינו, לא רק כשהם  הופכים לכאורה אובססיביים, אלא כל הזמן.

 

מבצע שבוע הספר בלייף סנטא - 40% הנחה על כל הספרים שבהוצאתנו, עד סוף חודש יוני!