להקשיב למה שלא נאמר / שושנה הימן

שלושה אחים הגיעו הביתה בו זמנית מבית הספר. אחת טרקה את הדלת, השני זרק את תיקו על הרצפה והשלישית צעקה. האם ראתה את התסכול המתפרץ מכל הכיוונים ובמקום לתהות כיצד תצליח למצוא את הזמן לשיחה משמעותית עם כל אחד ואחת מהם, היא פשוט התיישבה על הספה, הושיטה ידיים ועם מבט מלא איכפתיות קראה, ״אני רואה שלושה ילדים מאוד מתוסכלים שזקוקים לרגע של הפוגה!״  שלושתם נענו להזמנה שלה, התיישבו לידה לקבל חיבוק חם ובכך התחילו אחה״צ עמוס שהתפתח בתוך הקשר של איכפתיות וקירבה רגשית.

ישנו דגש רב היום על תקשורת מילולית, ביטוי של רעיונות ומחשבות באופן מילולי ותיאור רגשות. ואכן ישנם ילדים שמלאים בסיפורים אודות מה קרה להם בבית הספר, ישנם ילדים רבים אחרים שנמנעים מכך. המענה לשאלה ״איך עבר עליך היום?״ הוא פעמים רבות ״בסדר״ ובזה נגמר השיחה. כשהרגשות מתעצמים והדמעות זולגות, ישנה נטיה לעצור את הדמעות באמירה של ״תפסיק לבכות ותסביר לי מה קרה!״

ייתכן וישנן אסטרטגיות לעידוד יותר דיאלוג, אבל חשוב מכך, אנו צריכים להפנות את תשומת הלב שלנו לאיתותים לא-מילוליים ולדרכי תקשורת שמזמנות לנו הזדמנויות ליצור קירבה רגשית, חיבור של לבבות. אנו יודעים שאנשים שמחוברים בלבם, כגון אחים קרובים או זוגות הנשואים במשך שנים רבות, אינם זקוקים להרבה מילים. הם מבינים אחד את השני ואף קוראים את האיתותים אחד של השני, כאילו הם קוראים אחד את המחשבות של השני או משתמשים בשפה סודית שלא מובנת לאף אחד אחר. במערכות יחסים קרובות שכאלו קיימת מנוחה רגשית, גישה חופשית לדמעות ומרחב לביטוי של כל הרגשות. אלו הדמויות אליהן אנו פונים בעת הצורך.

הילדים שלנו מספקים לנו איתותים לא מילוליים כל הזמן. אנו יכולים לקרוא איתותים אלה בעיניהם, בהבעות הפנים, בשפת הגוף, באנחות ובטון הדיבור. אנו יכולים לראות איתותים אלה במשחק שלהם כאשר הם מדמיינים ומתנהגים כאמא, אבא, גננות, מורים, מלכים, נסיכות או גיבורי על. אנו יכולים לראות איתותים אלה בציורים, בתנועה, במה שהם יוצרים בבצק. אנו יכולים לזהות סימנים של רגשות עזים החותרים אחר דרך לבוא לידי ביטוי. כאשר אנו מכווננים כלפי ילדינו, אנו מקבלים גם חלון לעולמם הפנימי ואז ישנה סבירות גבוהה הרבה יותר שנדע כיצד לעזור להם.

קריאת איתותים לא מילוליים דורשת לב רך. משמע, שאנו מגיעים ממקום של אהבה וחמלה, ללא קשר להתנהגות הילד או ללקחים שאנו רוצים שהילד ילמד. למרות שחלק מתפקידנו ההורי הוא לכוון את הילדים, לתקן אותם כשהם טועים, לעצור אותם ולומר להם דברי תוכחה, כאשר אנו עושים את זה באווירה של אהבה, חמלה ואיכפתיות, אנו משמרים את חיבור הלב. זוהי דרכו של הילד להישאר רך ולאורך זמן מערכת היחסים צומחת, מתחזקת ומתעמקת. הם חשים שאנו מבינים אותם ושאנו לצדם. עקב כך, אין דבר שעליהם להסתיר מאתנו או לחוש בושה מלשתף אותנו. ההזמנה להתקיים בנוכחותנו קיימת, ללא קשר להתנהגותם, טעויותיהם או בעיות שהם יוצרים. הם בטוחים וחשים שקיימת אהבה ללא תנאי, המשחררים את הילדים ומאפשרים להם לגלות מי הם ולהפוך למי שנועדו להיות. הם מפתחים מערכת יחסים עם עצמם בה הם מכירים את עצמם. אחד הגילויים המדהימים אודות טבעה של מערכת יחסים הוא שככל שמערכות היחסים המשמעותיות ביותר שלנו מתעמקות, מתרחשים תהליכי צמיחה המאפשרים לנו להבין את עצמנו בצורה עמוקה יותר ועקב כך מערכות היחסים המשמעותיות בחיינו מתעמקות עוד יותר, מבשילות והופכות למשמעותיות עוד יותר. האתגר שלנו פחות ממוקד במציאת אסטרטגיות שיגרמו לילדים שלנו לספר לנו אודות יומם, אלא טיפוח חיבור של הלב, היקשרות עמוקה ובטוחה על מנת שילדינו יוכלו לגלות מה קיים בתוכם ולמצוא מרחב בטוח בו הם יכולים לבטא את מה שקיים בתוכם.

כאשר דר׳ ארווין יאלום, הפסיכיאטר הנודע היהודי- אמריקאי כתב אודות אמו בספרו ״אמא ומשמעות החיים״, הוא תיאר את מערכת היחסים שלהם כזו בה הם דיברו אחד אל השני, אך מעולם לא היו מחוברים אחד לשני. עד שהגיע לגיל ההתבגרות, כבר לא היה לו מה לומר לה. כיום ישנה הנחה שזהו המצב הנורמלי, התקין. אני רוצה להציע שזוהי הנחה שגויה, שישנה דרך ליצור חיבור של הלבבות המותירה פתח לתקשורת קרובה ואמיתית להתקיים – מילולית ושאינה מילולית כאחד.

 

 

מבצע שבוע הספר בלייף סנטא - 40% הנחה על כל הספרים שבהוצאתנו, עד סוף חודש יוני!