לספק לילד עולם בטוח / שושנה הימן

בימים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, יש לנו רצון להפגיש את הילדים עם הימים הללו. מצד שני, אנו לא רוצים להבהיל אותם יותר מדי.  השאלות המעסיקות אותנו הן, מה נכון לספר ובאיזה גיל?  האם עדיף לסמוך רק על מה שלמדו בבית הספר או לדבר על זה איתם בבית?  האם כדאי לוודא שהם לא נחשפים מוקדם מדי לתכנים קשים מדי בבי"ס או בסניף חלילה? איפה עוברים הקווים האדומים? האם הילדים עלולים לפתח חרדות בעקבות חשיפה לא מבוקרת?

כדי שכל הורה יהיה מסוגל לענות על השאלות הללו, בדרך הנכונה לילדים שלו או שלה, חשוב להבין ולקחת בחשבון כיצד הרגש מניע את הילד.  (אסביר בפשטות, אבל תדעו שזה הרבה יותר מורכב והנושא נלמד בקורסים ארוכים המסבירים את התהליך כולו). עמוק בתוך המוח, מערכת הבהלה פועלת כדי להניע את הילד לזהירות וכדי לשמור עליו.  מערכת חשובה זו מתפתחת במשך השנים ועוזרת לילד לראות כל סכנה שמאיימת עליו, את הסכנות לגוף ולנפש כאחד, ולפעול בזהירות.  המערכת אחראית על שמירת הילד כשהוא חוצה את הכביש, ובאותה מידה על שמירת הילד מלהיכנס לצרות כשמורתו מרימה את קולה.

מערכת זו מאוד עדינה ובררנית.  היא מתעייפת ומתעוותת אם היא עובדת קשה מדי או אם היא מנוצלת.  בעיות רבות מתפתחות כאשר זה קורה, כולל אגרסיביות, בעיות קשב, אי אכפתיות, חוסר זהירות, התנהגות כפייתית, ועוד.  אנו רוצים לראות שמערכת הבהלה עובדת במיטבה, כדי לשמור על הביטחון הפיסי והנפשי של הילד, וזאת הנקודה — ההורה רוצה לראות שהילד יכול להיבהל בקלות, ולדאוג שהוא לא חשוף ליותר מדי בהלה.

המכנה המשותף לחוויות שמבהילות את הילד, החוויה הכמוסה ביותר, היא האיום של פרידה.  האיום של פרידה נחווה על ידי הילד בדיוק כמו חווית הפרידה עצמה.  זאת הסיבה שרצוי לא להשתמש בפרידה כדרך לקבל התנהגות טובה מהילד (לדוגמה: לשבת בפינה, ללכת לחדר, פסקי זמן, ספירה עד 3, שתיקה, המסר שמשדר 'אין לי כוח בשבילך', תוצאות למעשים כי הן פרידות ממה שיקר לילד, וכו').  העולם עצמו מלא בפרידות ואנחנו לא רוצים שגם הזירה של מערכת היחסים עם הילד תחשוף אותו לחוויות נוספות של פרידה.  דווקא מערכת היחסים עם הילד צריכה להיות מקום המפלט עבור הילד, מקור הנחמה, בסיס הבטוח, 'הבית' החם, היציב והאוהב.  ההורה הוא המגן והמגונן עבור הילד.  הורים שומרים על הלב הרך של ילדיהם ולכן שומרים על מערכת בהלה בריאה ותקינה.

ההורה מודד כמה הילד יכול להיחשף לבהלה מהסיפורים, הטקסים, התכניות והתמונות מימי הזיכרון.  ההורה מחליט אם התכנית מתאימה ליכולת של הילד להכיל את התוכן; אם הסיפורים והתמונות מתאימות או מבהילות מדי.  אין "מידה אחת מתאימה לכולם."  ההורה צריך לקרוא את הילד נכון ולהחליט מה מתאים לו ומה לא.  מורה אחת סיפרה לי שהיא שחררה תלמידה בכיתה ט' מהכיתה ביום ששדרו סרט על השואה, כי היא ראתה שהסרט מבהיל את הילדה יותר מדי.

אם הילד מביע פחד, אם הוא עבר חוויה שעוררה בהלה, חשוב לתת מקום להבעת רגשותיו, לבוא לצדו ולנרמל את תחושותיו, ולא להכחיש או להתעלם מחווייתו.  כשאם אחת עברה חוויה כזאת עם בנה, היא כתבה את המילים הבאות:  "הייתי נוכחת בכל מובן המילה, הייתי לצידו ונתתי לכל מה שהיה בפנים לצאת. הלב שלו היה כל כך פתוח ורך. החוויה הזו הראתה לי מול העיניים, בצורה הכי חזקה שיכולה להיות, שכאשר אני פנויה רגשית ונוכחת, אני יכולה לראות את המקום הפגיע שלו ואת היכולת שלו לגעת בדברים." כך מערכת הבהלה של הילד נשארת בריאה.

מעל הכול, הילד צריך להרגיש  בטוח ומוגן.  כאשר הילד לומד על הימים הללו, שומע את הסיפורים ומשתתף בטקסים, המגן של מערכת היחסים עם הוריו (ועם מבוגרים משמעותיים אחרים) ממשיך לספק לו את תחושת הביטחון בחיים.  הורים נותנים לילדיהם את התחושה שהם בטוחים ומוגנים.  בצורות שונות ובעיקר בתחושה הפנימית של הורה שמקרינה החוצה את תחושת הביטחון שהוא המגן עבור הילד, ההורים מעבירים את המסר, "אנחנו שומרים עליכם." עם הזמן, הלב הרך של הילדים יניע אותם  לפתח את האומץ והגבורה הנדרשים על מנת לחיות בעולם מבהיל.

מבצע שבוע הספר בלייף סנטא - 40% הנחה על כל הספרים שבהוצאתנו, עד סוף חודש יוני!