מאיפה ה"סליחה" נובע / שושנה הימן

היה נדבן גדול, בעל חסד, שגם כאב היה בעל חסד.  כשבנו עמד להתחתן, הוא ביקש ממנו סליחה, אם במקרה הוא פגע בו במהלך השנים.  בנו הופתע ואפילו התבייש.  הוא אמר לאביו שאין על מה לבקש סליחה.  אבל האב התעקש ובכל זאת ביקש סליחה, במקרה שהיה משהו שפגע בו.  באיזה מצבים מתעורר הרצון לבקש סליחה מהילדים?

אנחנו ההורים אמורים להישאר בעמדת האלפא, המשפיע, במערכת היחסים עם ילדינו.  בקשר הורה-ילד, ההורה מוביל, מטפל, דואג, מכוון, מדריך ומנחם, בעוד שהילד נמצא בעמדת התלות, המקבל.  הילד מטופל, מקבל הכוונה, מקשיב להנחיות, ומושפע על ידי הוריו.  ההיררכיה הזאת מעניקה לילד ביטחון, מנוחה פסיכולוגית ורגשית, ויכולת להתקדם ולצמוח.  אבל ההורה האלפא גם צריך להיות אכפתי.  אלפא ואכפתי הולכים ביחד במערכת יחסים של אהבה.  אנחנו אמורים להוביל ולטפל בלבבות רכים, כדי לא לפגוע בילדינו. אנחנו לא רוצים להרחיק אותם מבחינה רגשית וכתוצאה למנוע מהם לפתח מערכת יחסים עמוקה אתנו.  הרי טמון בכל אחד מאתנו פוטנציאל להיות בריון, גם כלפי אלה שאנחנו אוהבים, אם ח"ו מופעל אצלנו מגננות שמקשות את לבנו – אפילו לזמן קצר ורגעי – ותסכולינו נשפך על יקירנו וילדינו.

אפשר להציב גבולות, לאסור פעולות, לשמור על סדר, לכבד לוח זמנים, ולהנחיל ערכים – מעמדת האלפא האכפתי, עם לב רך.  אבל אנחנו לא מלאכים ולפעמים מתעורר בנו תסכול שמניע אותנו להתעצבן, לצעוק, להעליב, להשפיל, לאבד שליטה ולפגוע.  הילד לוחץ על הכפתורים הכי רגישים שלנו, המגננות מתעוררות במוחנו ואנחנו תוקפים.  ברפלקציה (שחזור ) על האירוע, אחרי שהכול נרגע, המגננה נרפית, הלב מתרכך, ואנחנו מרגישים רגשות אשם וצער על מה שקרה וכיצד הגבנו.  מה לעשות, אנחנו אנושיים.

הדבר הכי חשוב לילד הוא הקרבה להוריו.  אנחנו צריכים לגשר על הריחוק שנגרם על ידי תגובותינו, ולחבר את ילדינו אלינו שוב.  בין שאנחנו אומרים את המילים "אני מצטערת" או לא, הצער שאנחנו מרגישים מתוך הלב הרך שלנו, מוביל אותנו להתקרב שוב לילדינו ולשדר להם את אהבתנו והאכפתיות שלנו.  אנחנו ממשיכים במערכת היחסים ביחד כאחד.

הקושי קורה כאשר לבנו לא מתרכך.  כשהמגננות אצלנו גורמות לנו להישאר קשוחים, אין לנו יכולת להרגיש את הצער מהפגיעות שגרמנו לילדינו.  נכחיש את זה ואפילו לא אכפת לנו.  כתוצאה מכך, הריחוק הרגשי והפסיכולוגי מהילד מתרחב וגודל, עד כדי כך שהילד צריך להעביר את הצורך הבסיסי שלו לקרבה למישהו אחר או למשהו אחר, כי מוחו לא יכול להרשות לו לחוות עוד יותר פגיעות במערכת היחסים עם הוריו.

ה"סליחה" לא שווה אם זה לא מבוסס על לב רך ותחושת הצער כי פגענו במישהו שאנחנו אוהבים. אנחנו צריכים להכיר ולטפל במגננות שלנו כדי לשמור על הקרבה ולא לפגוע ביקירינו ולהוביל את ילדינו מעמדת האלפא האכפתי.

הילדים לא נפגעים מהגבולות שאנחנו מציבים להם.  הם לא נפגעים מהסדר שאנחנו משליטים עליהם או מהכללים שאנחנו קובעים להם.  להפך, הם מצפים מאתנו לטפל בהם ולשמור עליהם.  הם נפגעים כשאנחנו מאבדים את הלבבות הרכים שלנו, כשאנחנו פועלים כהורי אלפא ללא אכפתיות, או כשאנחנו מאבדים לגמרי את עמדתנו האלפא ועוברים לעמדת התלות ונותנים לילדנו להיכנס לעמדת האלפא ולהוביל.

אנחנו מרגישים אחריות גדולה בגידול ילדינו, ולכן גם רגשות אשם כי אנחנו רוצים להיות הורים הכי טובים, ככל האפשר.  עלינו לקבל את כל רגשותינו וליצור קשר איתם כדי להכיר את עצמנו ולתת לעצמנו את ההזמנה להתקיים, אולי הזמנה יותר גדולה ממה שאי פעם קיבלנו בחיינו.  זה יאפשר לנו לשמור על לבבות הרכים, גם שלנו וגם של ילדינו, וכך נוכל להרגיש את הצער כשאנחנו פוגעים בילדינו, לקרב אותם אלינו מחדש ולספק להם את ההזמנה להתקיים בנוכחותנו.  כמו כן, ילדינו מונעים להביע  חרטה כשלבבותיהם נשמרים רכים כך שהם יכולים לחוות את הצער ממעשיהם, ולבקש סליחה.

מבצע שבוע הספר בלייף סנטא - 40% הנחה על כל הספרים שבהוצאתנו, עד סוף חודש יוני!