פנימייה? התלבטות גדולה
שושנה הימן ואילנה סטרובינסקי
קיימת התלבטות גדולה טרם קבלת ההחלטה האם לשלוח את הבן או בת לישיבה או אולפנה עם פנימייה ויש סיבות לכאן או לכאן המקשות על הורים וילדים כאחד להגיע להחלטה.
השאלה הראשונה שצריך לברר היא מידת הבשלות הרגשית של הילד/ה והאם הוא/היא בשלים להתמודדות עם הנדרש מהם במסגרת פנימייתית, הנעדרת נוכחות הורית. השנייה היא כיצד הורים יוכלו להמשיך במילוי תפקידם כהורים, עת ילדם מבלה את רוב השבוע בפנימייה.
הצמיחה וההתפתחות של ילדים בכל גיל תלויה בתנאים מסוימים המאפשרים הבשלה רגשית. הבשלה זו מביאה למגוון תכונות המאפשרות התנהלות בוגרת בחברה כגון: היכולת לקחת אחריות אישית, היכולת להתחשב בזולת, היכולת לשמור על עצמיות ונאמנות לערכים ועקרונות האישיים גם בעת לחץ חברתי ועוד. ממגוון סיבות מתבגרים רבים כיום לא מצליחים לעבור את תהליכי ההתבגרות באופן מיטבי ואינם בשלים דיו בעת המעבר לפנימייה. במצב כזה המתבגרים מגיעים לפנימייה בלי התבונה, ההתחשבות, הגמישות, המשמעת העצמית ויכולות בוגרות נוספות המאפשרות תפקוד אופטימלי ועקב כך הם נעדרים היכולת להפיק תועלת מהניסיון בפנימייה. יתר על כן, ילדים אלה זקוקים עוד יותר לנוכחות של לפחות מבוגר אחד אכפתי, יציב וקבוע שמספק להם חום, קירבה, תשומת לב ואהבה ללא תנאי ואוסף אותם מבחינה רגשית עם אוזן קשבת ויכולת הכלה. בהיעדר דמות כזו, ילדים אלה נותרים תקועים והבשלתם הרגשית מתעכבת עוד יותר. לעתים יש דמויות משמעותיות כאלו בפנימיות, אך לעתים לא. בעת ביקורה של מפקחת של משרד החינוך באחת הפנימיות מסר לה תלמיד פתק. היא הניחה אותו בכיסה וקראה אותו לאחר צאתה מהישיבה. בפתק היה כתוב, ״אני רוצה שתדעי שאין פה אף אחד שאפשר לדבר אתו״. כש״אין עם מי לדבר״ ילדים נותרים לבדם בתחושת רעב לקשר ומתעורר מרדף אחר קירבה לגורם שיספק את הרעב הרגשי שהם חווים. הם הופכים להיות מוכווני חברים ובמקום לקבל הכוונה ממבוגרים אחראים הם הולכים שבי אחר חבריהם. כתוצאה מכך הם נעדרים פניות ללמידה וצמיחתם הרגשית נתקעת. תופעה זו מבלבלת מאוד כיוון שילדים אלה לעתים קרובות נראים כעצמאיים עד מאוד, אך מתחת לפני השטח הם חווים חוסר שקט, חוסר ביטחון ורעב למערכת יחסים משמעותית. כתוצאה, יכולתם לפתח מערכת יחסים משמעותית ועמוקה נשארת שטחית ורדודה.
הבנה זו מחדדת את הצורך לדייק באופן כללי את התנאים הנדרשים לצמיחה והתפתחות על מנת לאפשר המשך מענה על צרכים אלה גם ביציאה למסגרת חוץ ביתית ובפרט את מקומם ותפקידם של ההורים. מוטלת על ההורים האחריות למצוא דרכים לגשר על הפרידה מהבית והמשפחה ולהישאר קרובים לילדיהם מבחינה רגשית. קיימות דרכים רבות לעשות זאת וכל משפחה מוצאת את דרכה הייחודית. ישנן מסגרות המזמינות ליצור קשר קבוע עם המורים של ילדיהם ועם חברי צוות החינוכי, כך שילדם ירוויח מקשר קרוב עם מגוון מבוגרים בחייו, המקיימים ביניהם שיתוף פעולה בריא ומצמיח. בצורה זו נשמרת ההיררכיה הנכונה המהווה תנאי להתפתחות בריאה. על ההורים לוודא שהם ממשיכים לשמש לילדיהם בסיס בטוח ומקור של מנוחה רגשית ובמידה וקשר זה נפגם, יש לפעול לחידוש מערכת יחסים זו כדי להשיב את לבבותיהם של ילדיהם אליהם.
שוחחתי עם אם בוגרת אולפנה פנימייתית, שחוותה ניסיון חיובי במיוחד. היא מודה שהסתכלותה השתנתה עם הפיכתה לאם. במילותיה שלה: ״פעם הייתי בטוחה שפנימיות זה הכי טוב. היום כשאני אם בעצמי, אני מבינה את החשיבות של להיות בבית. בנוגע לקשר עם ההורים, מצד אחד, נראה לי שזה קשור לקשר הקיים לפני. אם יש קשר טוב ועמוק אז הוא ממשיך ומתחזק גם כשהולכים לפנימייה. אני אישית הייתי משוחחת עם הורי כל יום, עוד לפני עידן הניידים, מכיוון שזה היה חלק מהחיים שלי. ההורים שלי תמיד היו קשובים. זכור לי פעם בכיתה י׳ שהיו לי שבועיים קשים. ההורים שלי קלטו את זה ובאו לבקר. מצד שני, אני יודעת שיש כאלו שהקשר דווקא נפגע. בדיעבד אני חושבת שזה תלוי הרבה כמה ההורים משקיעים בו וכמה ה׳חבל טבור הרגשי׳ ארוך וחזק״.
מאם אחרת שמעתי על הקושי ביציאה של בנה מהבית, אך על הרווח בהרחבת מעגל המבוגרים בחייו של בנה שהשפיעו עליו באופן חיובי ביותר והעשירו את חייו באופן משמעותי. האם הרווח ביציאה מהבית עולה על המחיר? זו שאלת מליון הדולר והתשובה כנראה תלויה בילד / משפחה / מסגרת. כמו כל שאלה מורכבת, אין פה תשובה פשוטה. יש צורך בהערכת צרכיו של כל ילד בפני עצמו ולמצוא את הדרך הנכונה עבורו. חשוב לזכור כי הקשר המיטיב והקרוב שהורים מספקים, בין אם זה מקרוב או בין אם זה מרחוק – הוא הגורם המשמעותי ביותר בצמיחה בריאה ואופטימלית של ילדיהם.
