למלה 'בית' משמעויות רבות. אנו משתמשים בה ביחס לרגשות אישיים כלפי מישהו, ביחס למיקום גיאוגרפי או ביחס לבניין מוחשי. לא קשה להבין את המלה 'בית' במימד הפיסי, מהקירות והגג, אל שולחן המטבח. משפטים כגון 'כתובת הבית', 'בסיס הבית', או 'הרחוב של הבית' הם כולם נקודות ציון שאנו יכולים להתכוון על פינן.
אני מעוניינת יותר בהיבט הפסיכולוגי של המלה המצוי ביחסים בין בני אדם. ההרגשה שיש בית היא המפתח להבנת מה שילדינו ומתבגרינו זקוקים לקבל מאיתנו והיא אחד הצרכים החיוניים של כל יצור אנושי. בתור יצורים של היקשרות, סיפורנו מתחיל ומסתיים מתחושת הבית.
תכליתה של ההיקשרות היא להקל על התלוּת – אנו משתוקקים להיות קרובים, להרגיש תחושת שייכות ונאמנות, להיות מיוחדים, להיות אהובים ולהיות מובנים ומוכרים. היקשרות היא תהליך הההצמדה שקושר אותנו זה לזה ומשרת את ריקודנו יחדיו. יחסינו עם ילדינו הם ריקוד שבו צעדינו הטובים ביותר משדרים מנהיגות אוהבת וחזקה שמשרה בהם רצון ללכת בעקבותינו. ריקוד בעת שתלות זו קיימת עושה את ההורוּת לקלה יותר. על-ידי כך שאנו נוטלים את ההנהגה הרינו מזמינים את הילד להישען עלינו ולראות בנו את בסיס הבית הבטוח, נמל להיסתר בו מסופות החיים. אתם יכולים לדעת מיהו בסיס בית של הילד, כי הוא האדם שאליו הוא ירוץ כשהוא מפוחד או פגוע. יש אצל ילדים אפילו 'התקן ביות' שיוצר חרדת פרידה כשהם מנותקים ממי שהם מקושרים אליהם. רגשות נעלמים אלה של בית נוצרים בחללים שבינינו ומספקים הגנה כך שלעולם איננו מעלים על דעתנו 'לברוח מהבית'.
האקט של ניחום מישהו מבוסס למעשה על כך שמרגישים בבית איתו. אם אתה מנסה לנחם ילד שאינו מכיר אותך, שאינו תלוי בך, אתה מגביר את חרדתו. כשאחת מבנותי היתה בת 4 היתה לה התפרצות זעם ובסופה היא צעקה שהיא רוצה ללכת הביתה. תחילה חשתי מבולבלת, הרי כבר היינו בבית, אבל באופן אינטואיטיבי פתחתי את זרועותי לנחם וכשהיא הזילה דמעות של עצבות והתכרבלה בזרועותי הבנתי שאני הוא מקום הבית שלה. כשאנו חושבים על 'בית' במובן פסיכולוגי זה, אנו מקשרים אותו אל הרגשת מנוחה שבה יש מקום להיות בדיוק כפי שאתה: מקום של מפלט מפני כאוס לתוך זרועותיו של מי שגורם לך להרגיש בטוח. כשאנו אבודים פסיכולוגית, האדם שהוא ביתנו הוא זה שאנו תרים אחריו. כהורים, עלינו להיות מקום הבית בעבור ילדינו.
