ילדים אוהבים לעזור, לרצות, למצוא חן בעיני מי שמטפל בהם. הם באמת רוצים להיות טובים להוריהם. הם משתוקקים לעזור בקניות בסופר, לסדר את הבית ולטפל באחים הצעירים.
מצד שני, ילדים אינם אוהבים כאשר לוחצים עליהם או כופים עליהם דברים (בעצם, אף אחד לא אוהב את זה). כשהם מרגישים שמאלצים אותם לעשות דבר-מה, האינסטינקטים שלהם "לוחצים על הבלמים" והתנגדותם מופעלת. "לא עכשיו, לא בא לי, אעשה את זה יותר מאוחר, אני עושה עכשיו משהו אחר" – תשובות אינסטינקטיביות. האינסטינקט להתנגד הוא סובייקטיבי. ייתכן שבעינינו זה לא נראה כאילו אנחנו מפעילים לחץ על הילד, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא אם הילד חווה את הבקשה כלחץ שהוא גדול מרצונו שלו.
התפקיד הנפלא של רצון-הנגדי הוא נושא מרכזי של קורס שלם. כאן נעסוק בשאלה, מה גורם להופעת אינסטינקט הילד להיות טוב ולהשביע את רצון הוריו? מה מונע את הופעת הרצון-הנגדי, האינסטינקט להתנגד? את התשובות לשאלות אלו אפשר למצוא באמצעות הבנת הדינמיקות של ההיקשרות וההתבגרות.
ראשית, אם הילד מקושר באופן פעיל להוריו, האינסטינקט להקשיב ולהיות טוב יופיע באופן טבעי. ייתכן שהילד מקושר, אבל אם ההורה אינו מפעיל את אינסטינקט ההיקשרות, הילד יישאר שקוע במחשבותיו או פעילויותיו. הוא אינו יכול לדרוש את תשומת ליבו של הילד. אבל אם יפעיל את אינסטינקט ההיקשרות, תשומת הלב של הילד תימשך אליו. זה קורה כאשר ההורה מתקרב אל הילד בדרך ידידותית וחמה ואוסף את עיניו, חיוכו והנהונו. כתוצאה, אם ההורה מבחין בהזמנה בעיניו של הילד ומקבל את חיוכו והנהונו, הוא יכול לראות שהפעיל בילד את אינסטינקט ההיקשרות. אם בכל פעם שהורה רוצה לבקש מהילד לעשות דבר-מה הוא זוכר "לאסוף רגשית״ לפני שהוא מכוון אותו, זה יקל עליו מאוד! במילים של אבא אחד, "כשאני זוכר לאסוף את ילדיי, לפני שאני מכוון אותם, הכול זורם יותר בקלות". מובן שאף אחד מאתנו לא יאהב אם יקירינו ייצרו קשר-עין איתנו ויחייכו אלינו רק כשהם רוצים משהו מאתנו, כך ש-80 אחוז מהזמן כשאוספים את הילד, צריך להביע את השמחה בכך ששרויים במחיצתנו! אפשר להורות להם ולהנחותם בשאר 20 האחוזים של הזמן. חשוב לציין שזו לא טכניקה אלא תפיסת חיים.
שנית, הילד לא רק צריך להיות מקושר באופן פעיל, אלא גם צריך להיות מקושר בעמדה תלותית. תלות הילד במבוגרים חיונית על-מנת שהילד יהיה פנוי לקבל הוראות, הכוונה ובאופן כללי לסמוך עליהם. אם הילד מקושר מעמדת הדומיננטית או אלפא – העמדה המיועדת להורה – הוא לא ירגיש נכונות לקבל הוראות. בשל בהילותנו לדחוף את הילדים לעצמאות, אנו רואים יותר ויותר ילדי אלפא כברירת מחדל, דבר שגורם לעלייה ברצון-הנגדי, התנגדות ותגובה אופוזיציונית. ילד זקוק להרגיש בטוח בכך שלהוריו העוצמה לדאוג לו ושהוא אינו מהווה נטל עליהם. עמדת האלפא גדלה בהורה כשהוא מודע למקומו בחייו של הילד ומשתוקק למלא תפקיד זה.
שלישית, התשובה האולטימטיבית לקבלת אחריות היא יותר בגרות בילד. ילד בוגר יהיה מסוגל להרגיש בעת ובעונה אחת התנגדות לשיתוף-פעולה וגם רצון לשתף-פעולה. הוא יוכל להתגבר על האינסטינקט להתנגד, כשהוא מודע לכוונות ולמשמעויות שלו-עצמו. התפתחות הבגרות דורשת זמן וסבלנות. היא מתקדמת בזכות עבודתו היומיומית של ההורה לטפח ולהעמיק יחסים נכונים עם ילדיו. בין שאר התכונות של אדם בוגר שיופיעו במשך הזמן, הילד יוכל לחוות את הדיסוננס הפנימי – "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני כן רוצה…" וליישם את הכוונות הטובות שלו.
זה מרגיע עבור ההורה לדעת שדאגתו אינה לקבל את ההתנהגות הנכונה בכל רגע, אלא לספק את התנאים הנכונים המאפשרים להתנהגות בוגרת להתפתח מהפנים אל החוץ. כשההורה מטפח יחסים נכונים ושומר עליהם, ומפעיל אינסטינקטים אנושיים עמוקים בעזרת מערכת היחסים להיות טוב למען מושאי ההיקשרות, הילד הלא-בוגר יהיה פתוח לקבלת הכוונה והוראות. אותה מערכת יחסים מספקת את ההקשר היחידי שבו הילד יכול להתבגר ולפתח את היכולת לשיתוף פעולה אמתי, גם כשקשה לו.
