האמא הפולניה זו אני? / שושנה הימן

מעולם לא שמעתי את הביטוי "אמא פולניה" לפני עלייתי ארצה. דומה שהביטוי ייחודי לעמנו. התעניינתי,  "איך הייתם מגדירים אמא פולניה?" וגיליתי שגם אני אמא פולניה ולמעשה כל אמא שאני מכירה היא אמא פולניה. את יכולה להיות אמא פולניה קטנטנה ואת יכולה להיות אמא פולניה ענקית ואת יכולה להיות בכל נקודה על גבי הרצף, בהתאם למתרחש במשפחתך ובחייך בכלל.

חלק מאיתנו הופכות לאימהות פולניות בפעם הראשונה שהן בהריון, כשאנו מגיעות לבדיקת אולטרה-סאונד ועל פני הטכנאי או הרופא נסוך אותו מבט קר וחמור. אתן מכירות את המבע הזה; אין בו חיוך, אין בו חום, אין כל הזמנה להתקיים בעיניים. זה גורם לך לחשוב שבוודאי יש משהו לא כשורה אצל תינוקך ודאגותיך מתחילות לצמוח ולהתרבות.

אין ספק שאנו הופכות לאימהות פולניות לאחר שהתינוק נולד. אימהות רבות סיפרו לי שהן חששו להישאר לבדן עם התינוק החדש בשבועות הראשונים, משום שהאחריות על החיים הצעירים, היקרים האלה היתה למעלה מכוחן.

אבל אז אנו מגלות שהייצור הקטן הזה שאנו מוקירות ואוהבות עד כאב, מתחיל לגדול ולהפוך יותר עצמאי ואנו מתחילות להבין שאנו לא יכולות להגן עליו כל הזמן מפני פגיעה. ניסיוננו מלמד אותנו שלא חשוב עד כמה אנו זהירות, ילדינו עלולים להיפגע כשהם יוצאים אל העולם. ואז האמא הפולניה שבתוכנו מקבלת ממד חדש.

דאגה ורגשי אשם הם שניים מתווי ההיכר של להיות אם. במחקר שנערך על-אודות ההבדלים בין אימהות לאבות, התברר שהאימהות הן יותר מגוננות, מסורות ורוחשות חיבה, בעת שהאבות מאתגרים את ילדיהם יותר ודוחפים אותם אל קצות יכולותיהם. ילדים זקוקים הן לאם והן לאב על-מנת ליהנות מכל היתרונות של האיכויות ההוריות.

אפשר לראות ב'אמא פולניה' מונח של חיבה המתייחס לאם שמודעת לצרכים של ילדיה ומגלה דאגה עמוקה כלפיהם. היא מבינה אותם טוב יותר מכל אחד אחר ויכולה לחוש אינטואיטיבית בצורכיהם אפילו לפני שהם מבטאים אותם. המאכלים שלה טעימים יותר מאלה של כל האחרות ותמיד יש יותר ממה שנחוץ. היא מוכנה להציב את צורכיהם לפני צרכיה, וכפי שאמרה לי חמותי כשנולד בני הראשון, "כדי להגן על ילדיך, את צריכה להיות מוכנה להרוג." (אף-על-פי שנבהלתי קצת מההתבטאות, תפסתי את הנקודה ולא שכחתיה מעולם!). בעת שהתרבות המודרנית אומרת לאימהות לשמור מרחק מילדיהן, שאסור לנו לעשות עבור הילד דבר שהוא יכול לעשות בעצמו, שילדים זקוקים לחיברות מוקדם, עלינו לכבד יותר מתמיד האינטואיציה העמוקה של האם ואת דאגתה הנדיבה לילדיה.

תחושת אשמה היא חלק מהטריטוריה של להיות הורה. מכיוון שאנו דואגות כה עמוקות לילדינו ומרגישות אחריות כה גדולה לעזור להם לגדול, איננו יכולות שלא לחוש אשמה לפעמים. כשאומרים לנו שאנחנו לא צריכות להרגיש אשמות לפנינו דילמה אמיתית כשאנו חשות אשמות בגלל שאנו חשות אשמות. מאחר שכל הרגשות הם מקור למעשינו, העובדה שיש לנו רגשות – הן הנוחים והן הבלתי נוחים – היא בדיוק הדבר שאנו לא צריכות לחוש אשמה בגללו! רגשות האשם שלנו מוסרים לנו מידע על מה שאנחנו מרגישות אחראיות עבורו ועוזרים לנו לאזן את נקודת-המבט שלנו. הם עוזרים לנו להישאר מקושרות לאינטואיציה ולרגשות שלנו. כשאת מבינה כמה חשובה את לילדך ולהתפתחותו, אשמה תהיה תמיד חלק מהרפרטואר ההורי שלך, בדיוק כמו מחסור בשעות שינה.

שוחחתי לא-מכבר עם אם שבנה עבר את גיל ה-20 ומשרת בצה"ל, והיא סיפרה לי שהיא דואגת לו ללא-הרף ושהיא … חשה גם אשמה. נגענו בהרגשה המרירה-מתוקה, בחוסר התוחלת והעצבות הארוגים יחדיו עם השמחה של התבוננות בילד שגדל והופך לאישיות משלו. מצד אחד, את משתוקקת לראות אותו הופך למבוגר אחראי ועצמאי שמסוגל להתמודד עם הצפוי לו בחיים. מצד אחר, חלק ממך רוצה שהוא יישאר קטן ותלוי בך כדי שתוכלי לשמור עליו קרוב ובטוח. אין ספק שאין זה קל לפנות יותר ויותר מקום לצמיחה בעת שהייחודיות של ילדינו מתחילה להתגלות.

בעצם, כשאני חושבת על כך, בחוץ-לארץ המונח ל'אמא פולניה' הוא 'האם היהודיה'. זה מה שאנחנו ומותר לנו לקבל את החלק הזה שבנו.