הבלון  שהתפוצץ/ שושנה הימן

זו הייתה מסיבת יום הולדת רגילה. בלונים, גלידה, משחקים ואווירה עליזה מילאו את היום באושר והתרגשות בעבור קרן ולחברותיה. אחותה הגדולה הפתיעה אותה בבלון הליום מיוחד בצבעים האהובים עליה.

שעה שקרן לא ראתה, אחותה הצעירה ניקבה את הבלון היקר בסיכה. אמה תפסה את הילדה הקטנה בעת מעשה, אבל החליטה לטפל במצב לאחר המסיבה. לאחר שהאורחים עזבו, היא ניגשה אל חדרה של קרן והבלון הרפוי בידה. "יש לי  חדשות שיעציבו  אותך. כל האוויר ברח מהבלון שלך," היא אמרה בעצב, והראתה לה את הבלון נטול הצורה. עיניה של קרן נפקחו לרווחה והיא ידעה מיד שהאשמה היא אחותה הקטנה. "אני ארביץ לה!  אני אפוצץ לה את הפרצוף! אני שונאת אותה!"

האם המשיכה. "את כל כך כועסת על אחותך. את  זועמת עליה שאינך יכולה לחשוב על מספיק דברים רעים לעולל לה! אבל מה שבאמת כואב לך, שאין מה לעשות ביחס לבלון. הוא מת." קרן החלה לבכות והאם עשתה כל שיכלה כדי לנחמה.

להורה אופציות רבות במצבים כאלה. היא היתה יכולה לנזוף באחות הצעירה או להעניש אותה בו במקום. היא היתה יכולה גם לאלץ אותה להתנצל. מצד שני, היא היתה יכולה לומר לאחות הנפגעת לא לעשות כזה עניין מבלון ובמקום זאת להעריך את המסיבה הנהדרת. היא היתה יכולה גם לגשת לחנות ולקנות לה בלון חדש. אבל האם לא עשתה דבר מכל אלה.

בין אם היתה מודעת לכך ובין אם לאו, היא עזרה לבתה להתקדם עוד קצת בנתיב לבגרות, וזאת על-ידי אִתחוּל תהליך ההסתגלות.  זה התהליך שעוזר לילד להסתגל לנסיבות שהן מחוץ לשליטתו ולפתח תושייה וגמישות. על-מנת לאפשר לילד לקבל את הדברים שאין בכוחו לשנות, הילד צריך להרגיש את חוסר-התוחלת של המצב.  ביטויי הכעס והנקמה לא יחזירו את הבלון. כשהאם הציגה לבתה את המציאות של הבלון המת, היא החדירה לתודעתה את חוסר-התוחלת המוחלט וגרמה לה להזיל דמעות. אבל זו היתה רק מחצית המלאכה. היא סיפקה לה לאחר-מכן נחמה ותחושה של "את לא לבד, אנחנו נעבור את זה ביחד".

סיפורנו אינו מסתיים פה. אחותה הצעירה של קרן הופיעה בפתח הדלת ואמרה בנימה מלגלגת ומתגרה, "אני עשיתי את זה. את רוצה שאגיד שאני מצטערת?"

לאם היו כמה דברים לומר לבתה הצעירה. "בטח היו לך רגשות קשים שגרמו לך להכאיב לאחותך הגדולה."

"בטח, היא והמסיבה המטומטמת שלה."

"אם כן, לא מצא חן בעיניך שהיתה לה מסיבה עם כל החברות שלה."

"לא, אני קינאתי בה."

"אהה,  רצית שלקרן תהיה מסיבת יום הולדת נחמדה, אבל יחד עם זה הרגשת כאילו שכחו אותך.."

עכשיו אחותה הקטנה של קרן הרגישה עצובה. "כן. אני לא באמת התכוונתי לפוצץ לה את הבלון. אני אגיד לה שאני מצטערת." והיא אכן התכוונה  לכל מלה.

כשתחושת הצער נובעת מלבו של הילד, הרי זה בשל תהליך הקרוי אינטגרציה, או מיזוג. הילד יכול לשקול בעת ובעונה אחת שני רגשות סותרים ולהגיע למסקנה בוגרת.  אמה עזרה לה להביע את תמהיל הרגשות הזה כשנתנה אמון בכוונותיה הטובות והביעה במלים את הקונפליקט הפנימי שלה.

מרשים כמה זמן ומחשבה השקיעה אם זו ב"תקרית קטנה" כל כך, – בלון מפוצץ – ובאיזו סבלנות טיפלה בה. משימתו המשמעותית ביותר של הורה אינה לגרום לכך שילדיו יהיו מאושרים במסיבותיהם, אלא דווקא להקדיש זמן ל"הליכה במבוך הרגשות" ולטפל בבלונים המפוצצים של חיי היומיום.