רבות המלים בתרבותנו שמשתמשים בהן בהקשר של גידול ילדים, אשר קיבלו פירוש מסולף ובשל כך זכו ל׳יחסי ציבור׳ גרועים. אחת המלים הללו היא 'פינוק׳. היא התקבלה במובן של 'קלקול' הילד. המלה רומזת על כך שהורה נותן לילדו יותר מדי אהבה, חיבה ותשומת-לב. על בסיס זה הביטוי בעברית "הוא רק מחפש תשומי״, הרומז על כך שהילד מעוניין בתשומת-לב שהוא לא באמת זקוק לה. הדבר נותן להורים את הרושם המוטעה שיש למנוע תשומת-לב מהילד, כדי שלא להפוך אתו ל"מפונק״, או בעצם – מקולקל.
יש חשיבות גדולה בתיקון אי-הבנה זה כיוון שהוא מזיק לתהליכי ההתפתחות האנושית של הילד, כמו גם ליחסים הורה-ילד.
באופן אינטואיטיבי, הורים אוהבים לפנק ולהעניק תשומת-לב לילדיהם. אנו מחבקים ומנשקים אותם, מחזיקים אותם בזרועותינו, משחקים איתם ומשוחחים איתם. אנו משתוקקים להיענות לקריאותיהם ולטפל בפגיעותיהם, הן הגופניים והן הפסיכולוגיים. כשנאמר להורים להפסיק לפנק את ילדיהם, זה גורם להורים להטיל ספק באינטואיציה שלהם, כאשר באותו רגע לבם משתוקק לפנק ולספק חום ותשומת-לב.
בעצם, לפנק משמע לטפח את מערכת היחסים.
ילדים תלויים בהוריהם שיעזרו להם להרגיש בטוחים, ושדואגים להם. כשהילדים אינם חווים את הרגשות האלה לעתים תכופות, הם אינם חשים את המנוחה הפסיכולוגית הנדרשת על מנת להפוך ליצורים עצמאיים. כשהילד אינו מרגיש שדואגים לו הוא חש ריקנות ורעב. על ההורה מוטל להשביע את רעבונו הרגשי של הילד, כפי שמוטל עליו להשביע את רעבונו הפיזי של הילד, על מנת לספק לילד את המנוחה הפסיכולוגית שהוא זקוק לה בשביל לגדול ולפתח תכונות של מבוגר בוגר.
מניעת טיפוח מערכת יחסים מילדים גורמת להם לחפש מענה לצרכים בסיסיים אלה אצל חברים או תחליפים אחרים שלעולם לא יוכלו באמת להעניק לילד תחושת סיפוק ושובע מלאים. ייתכן שאף ייווצר הרושם שהילד עצמאי ולא זקוק לטיפוח, אבל למעשה הוא מרגיש חוסר בטחון בעולם. ילד שרעב לטיפוח הוא גם סיוט להוריו מפני שהוא אינו מכוון עוד אל הוריו, ואינו מקבל את הנחיותיהם.
עלינו לוודא שאיננו מתבלבלים בין צורך זה בטיפוח מערכת היחסים (פינוק ( לבין קלקול. כשאנו מדברים על קלקול, אנו מתכוונים לפגיעה בתהליך ההסתגלות של הילד, תהליך חיוני להתפתחותו. תהליך זה עוזר לו להתמודד עם אכזבה, להתאושש מאובדן, לראות את שגיאותיו וחסרונותיו וללמוד מהם. תהליך ההסתגלות יוצר גמישות, כשהילד לא רק מתאושש לאחר נפילות, אלא גם גדל למעשה. זהו תהליך של שינוי עמוק.
זה התהליך שעלינו להיזהר שלא נקלקל. אנו מסייעים לתהליך הזה להתגלות כאשר אנו מספקים קרבה וחום. כשהילד מתעמת יומיום עם חוסר-התוחלת של החיים – הוא לא יכול לנצח כל משחק, עליו ללכת לישון בזמן, חברו לא יכול לבוא אליו לשחק, הוא לא יכול לקבל עוגה לפני ארוחת-הערב, וכן הלאה וכן הלאה. בעת שרגעים אלה מעוררים אצל הילד פרצי תסכול, עלינו לשמש כמקלט הבטוח שאליו הוא יכול לנקז את כל דמעות האכזבה והעצבות. בעת שאנו קובעים חוקים, ריטואלים, מנהגים ושיגרות בביתנו, עלינו לפנות מקום לרגשות העזים המתעוררים בילד המתפרצים בתסכול ובדמעות.
היעדר העצבות והדמעות אצל הילד הוא אות שתהליך ההסתגלות נתקע. הדבר הופך את הילד לבלתי-גמיש והוא ממשיך באותה התנהגות שוב ושוב בלי לקלוט את המציאות. כאשר ניסיונותיו של הילד לקבל את מבוקשו מסוכלים, תפקידנו לאפשר לו לחוות את הרגשות הדרושים כדי שהוא יסתגל, לפנות מקום לדמעותיו ולהציע לו את הנחמה. זהו תהליך ההסתגלות שאל לנו לקלקל. ילדים צריכים להסתגל לדברים רבים כדי שיוכלו להפוך גמישים ורבי-עשייה ולשם כך הם זקוקים לעזרתנו.
בהקשר של מערכת יחסים של קירבה, חום, אהבה וטיפוח שוטף נוכל לבצע את מלאכתנו, לאפשר לתהליך ההסתגלות לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו ודווקא על ידי ׳פינוק׳ נוכל למנוע ׳קלקול׳.
