התחלתי ללכת לגן חודשיים אחרי יום-הולדת 5, ושמונה חודשים אחרי שאבא שלי נפטר. הגננת שלי הייתה גב' נרונוביץ'. היה לה ריח נהדר. היא היתה צעירה וחמודה עם תסרוקת גבוהה של שיער זהוב, חצאיות צבעוניות, החיוך המזמין ביותר והעיניים החמות ביותר שיכולתי לתאר לעצמי. התאהבתי בה ביום הראשון שנפגשנו, שהיה יום מיוחד כאשר רק אמא ואני הלכנו יחד לכיתתה כדי שהיא תוכל לפגוש אותי ולהראות לי את המקום. אמא שלי בדיוק התחילה לאכול שוב, וכבר לא נשארה לבושה בחלוק שלה כל הזמן בסופי השבוע, ואני זוכרת בבירור שלפני הפגישה המיוחדת שלנו היא הדריכה אותי איך לומר "גברת נר-רונ-א-וויץ'", ולימדה אותי לכתוב את שמה. היא סיפרה לי איזו גברת נחמדה היא, ושהיה לי מזל מפני שאני אלמד בכיתה מיוחדת שתהיה כמו משפחה בבית-הספר. השנה הייתה 1973, ובית-הספר המקומי שלנו ניסה סגנון חדיש של ניהול כיתה שנקרא "הקבצה משפחתית". אמא שלי אמרה שגברת נרונוביץ' מעוניינת במיוחד לפגוש אותי.
הכיתה היתה מורכבת מילדים מגיל הגן עד כיתה ג'; ישבנו יחדיו ליד שולחנות והוזמנו, הילדים הקטנים, לבקש עזרה מהגדולים יותר אם נרגיש צורך בזה. היינו חופשים לבחור כל עבודה שרצינו, ולנוע סביב הכיתה מ"מרכז" אחד למשנהו. וכשהיינו זקוקים לעזרה או כאשר השלמנו עבודה כלשהי, הבאנו אותה לגברת נרונוביץ' כדי לספר לה על זה, והיא הייתה מסתכלת על זה אתנו אחד-על-אחד, והייתה מעירה דבר-מה, או מראה לנו משהו שלא ידענו, או עוזרת לנו במשהו קשה במיוחד. כשאני עוצמת עיני אני עדיין יכולה לזכור איך נשענתי על ברכה כשהפנקס הקטן בחיקה, זרועה מחבקת אותי, וראשינו הצהובים קרובים זה לזה בעת שהכתבתי סיפור והיא הדפיסה אותו בשבילי מתחת לאיור שציירתי בעפרונות-צבע.
פרק הזמן הקשה היחידי במשך היום היה המצאה אכזרית שנקראה "הפסקה". אני זוכרת כמו היום את תחושת הבהלה ביום הראשון כשהובילו אותנו החוצה ללא גברת נרונוביץ/. למרבה המזל הייתי לבדי רגעים ספורים בלבד, כי מר גבריאל בא להצילני. הוא היה המנהל, והוא התהלך במגרש המשחקים בהפסקות. ביומי הראשון בבית-הספר הוא ראה אותי והושיט לי את ידו כדי לטייל איתי. אינני זוכרת אם דיברתי איתו, או מה הוא אמר לי, אבל אני זוכרת היטב את תחושת ידו החמה הגדולה סביב כף ידי בעת שטיילנו. אינני זוכרת שאי-פעם אמר לי ללכת לשחק עם הילדים האחרים, או לעזוב אותו בשקט, או שהוא עסוק מדי, או שמישהו אחר זקוק לו. אני זוכרת שטיילתי איתו יום-יום, ושהרגשתי בטוחה. גן הילדים היה חלום – חלום יפיפה.
כיתה א' היתה אותו הדבר – בשל "ההקבצה המשפחתית", יצא לי להישאר עם גברת נרונוביץ' שלי, אלא שעכשיו נשארתי כל היום, וכך יצא לי לטייל עם מר גבריאל גם בהפסקת הצהריים. כמו-כן התחלתי לעזור לילדי הגן הקטנים שהיו קצת מבוהלים ולא תמיד ידעו מה לעשות, ובהמשך השנה אפילו התחלתי לשחק לפעמים במגרש המשחקים, כשהילדים הגדולים לימדו אותי לשחק קלאס, ולדלג ולשחק משחקי ילדים אחרים. אני זוכרת שנורית, אחת הילדות הגדולות מכיתה ג' התערבה כשאחד הילדים הקטנים קרא לי "אוזני תינוקת". היא אמרה לי שאם יעשה את זה שוב אני יכולה לבוא ולספר לה, והיא תקרא למבוגר (באמת היו לי, ועדיין יש לי, אוזניים מאוד קטנות).
באסיפה בסוף השנה, מר גבריאל הודיע על צאתו לגמלאות ונשא נאום ארוך על כל הדברים שיחסרו לו כשלא יהיה עוד בבית-הספר היסודי שלנו. אחד הדברים האלה היה "לטייל כל יום עם פאמי הקטנה זהובת השיער". ידעתי שאני חשובה לו, ושהוא יזכור אותי.
התעודות שלי מהגן ומכיתה א' היו מבריקות. הייתי פיקחית וטובה, והמורים היו סבורים שתענוג שאני בכיתתם.
כשהייתי בכיתה ב' עברנו ל"שכונה יותר טובה". בית-הספר החדש שלי היה "בית-ספר יותר טוב". אימי שמחה שהיא מעבירה את משפחתה הקטנה (אחותי ואני) למקום טוב יותר ומתרחקת מימים של צער רב, ושהיא מסוגלת להציע לנו דברים טובים יותר מהבית הוורוד הקטן.
בית-הספר החדש שלי היה בית-ספר רגיל, שלא היו נהוגים בו נושאים מרקיעי שחקים כגון "הקבצה משפחתית". אינני חושבת שמישהו זכר לספר להם שבאתי מבית-ספר בעל גישה קצת יותר לא-קונבנציונלית, ושלא הכרתי את הכללים של כיתה "נורמלית". אין ספק שלא הייתי מוכנה כלל לשינוי בציפיות. לא ידעתי שאסור לנו לשוחח זה עם זה; לא ידעתי שאני מרמה אם אני מבקשת עזרה מחברה לכיתה בפתרון בעיה; לא ידעתי שאני אמורה לבקש רשות כשאני רוצה לקום כדי לקחת טישיו מהקופסה; לא ידעתי שאסור לי ללכת באופן חופשי לחלון ולהביט על אדום-החזה המקפץ על הדשא, או לגשת באופן חופשי למורה עם עבודתי כדי לבקש משוב או עזרה. לא ידעתי.
אני גם לא ידעתי דבר או חצי-דבר על מתמטיקה. במערכת "ההקבצה המשפחתית" שלנו, הרעיון היה שיש לילדים זמן עד כיתה ג' כדי להשיג מערך מסוים של יכולות. היה עלינו להשלים לפחות 2 פעילויות מכל אחד מהמרכזים בכל יום, אבל משהשלמנו אותם יכולנו לעסוק בכל פעילות אחרת שעניינה אותנו ביותר. אני הייתי מעוניינת בקריאה וכתיבה ובמוסיקה, ואהבתי את מרכז התלבושות, ואת הקוביות הגדולות, ולכן בחרתי לבלות זמן רב בהתעסקויות אלו. השלמתי דרגות רבות של קריאה וכתיבה, אבל הייתי עדיין בשלב המניפולטיבי במתמטיקה. ידעתי לספור, אולי עד 10 או 20; ידעתי לפתור כל מיני חידות במשחקי גיאומטריה; יכולתי למיין חרוזים לפי תכונותיהם ולסדר אותם בצורות שונות; יכולתי לסדר בדידים מהקצר אל הארוך ביותר, אבל לא ידעתי הרבה יותר מזה ואף אחד לא היה מודאג בשל כך, כי סברו שעדיין יש לי שנתיים כדי "להדביק". לא היה לי מושג שקיים דבר כמו "לפגר מאחור".
ל"מורה" שלי בכיתה ב' (שתישאר ללא שם), היתה רק אג'נדה אחת ביום הלימודים הראשון, עד כמה שיכולתי לראות: היא רצתה להפיל אותי בפח. סגנון ההוראה שלה היה לדבר אלינו בעת שהיא כותבת במעין צופן על הלוח. ידעתי לקרוא, ומה שהיא רשמה על הלוח לא היה מובן לי כלל וכלל, אז היא בוודאי ניסתה להפיל אותנו בפח. היא כתבה שורת מספרים, משהו כמו:
6+4= 3+2= 8+5= 11+9=
ואחר-כך שאלה אותנו מה התשובות. אני זיהיתי את המספרים, אבל מה היו הסימנים המוזרים האחרים? ידעתי שזה מין צופן כזה – שהמספרים מתייחסים אלה לאלה בדרך כלשהי אבל לא הצלחתי לגלות את התבנית. תוך דקות הבנתי שהילדים האחרים ידעו כנראה את הצופן. אני זוכרת את החרדה שאחזה בי כשהבנתי שאני לא יודעת מה לעשות, ושכנראה אסור לי לבקש עזרה – זה היה כאילו אוזני החלו מזמזמות ועיני איבדו את יכולתן להבין מה הן רואות. כשנשאלתי, עשיתי כמה ניחושים מקריים, ואמרתי כל מספר שעלה בדעתי באותו רגע, אבל לא הבנתי שום דבר. נדרשו לי רק כמה ימים כדי להבין כמה טיפשה אני, ורק כמה שבועות כדי להבין איזו ילדה רעה הייתי. מפני שהייתי כל-כך רעה וטיפשה, המורה שלי לא אהבה אותי. הסתבכתי כל הזמן בצרות מפני שלא צייתתי לכללים – ניסיתי לנחש אותם, אבל מי ידע שכדי לחדד את העיפרון כדי שאוכל לעבוד, אני צריכה לבקש רשות?
אני שונאת להיות בכיתה הזאת. השתתפתי בקבוצת קריאה מיוחדת (חשבתי שזה מפני שאני טיפשה ורעה, אבל בהתבונני בזה עכשיו אני מבינה שזו הייתה תכנית קידום לקוראים מתקדמים). ויצאנו לכיתה מיוחדת פעמיים או שלוש פעמים בשבוע. כדי להגיע לשם עברנו דרך הספרייה. יום אחד, בזמן שצעדנו חזרה לכיתה, הרגשתי שנמאס לי יותר ויותר להיות עם ה"מורה" שלי. כשעברנו דרך הספרייה, הייתי בסוף השורה, ובלי לחשוב פעמיים, התכופפתי והסתתרתי מאחורי אחד ממדפי הספרים בזמן שכל היתר המשיכו ללכת. ליבי הלם בחוזקה, אבל מול עיני ניצב ספר שנראה מעניין. זה היה על ילדים שגילו עולם סודי. נשארתי בספרייה וקראתי בו עד הפסקת הצהריים, ואף אחד לא שם לב. כל כך שמחתי שאני לא נמצאת עם המורה המרשעת שלי. ידעתי שזה לא בסדר, ושזה אסור, אבל לא יכולתי להתגבר על זה והצלחתי לעשות את אותו הדבר שוב כעבור כמה ימים, הפעם בכוונה מלאה. אבל, לרוע המזל, מישהו נכנס ומצא אותי, ונקלעתי לצרות על זה שאני מרמה ובורחת מהכיתה.
במגרש המשחקים לא היה אף אחד שידאג לי וכל הילדות הקטנות האחרות היו חברת מלפני שנתיים. אבל היתה שם עוד ילדה חדשה, שקראו לה "ג'ולי". היא דיברה בצורה מצחיקה מפני שהייתה מאוסטרליה, והיא הייתה רעה. היא נקלעה לצרות כל הזמן, ואפילו נשלחה למשרדו של המנהלת. היא הזמינה אותי להיות חברה שלה, ואני הסכמתי, אבל ניסיתי להיות חברה גם עם הילדות הטובות. בארוחת-הצהריים הן אמרו שעלי לבחור, או ג'ולי או הן, אבל ג'ולי כבר הייתה חברה שלי, אז הייתי צריכה לבחור בה אחרת הייתי רעה.
יום אחד ג'ולי אמרה "בואי נרקוד על הדשא!" בחזית בית-הספר הייתה חלקת דשא שאסור היה לעלות עליה – זו הייתה מדשאה לקישוט בלבד, לא למשחקים. ידעתי זאת, ואמרתי שאסור לנו, אבל ג'ולי אמרה שאם אני באמת חברה שלה אלך איתה, ואני רציתי להיות חברה טובה, אז הלכתי. אחר-כך רקדנו, וזה היה באמת כיף, וכשג'ולי הרימה את חצאיתה מעל לראשה בזמן שרקדנו, הצטרפתי אליה. נשלחנו אל המנהלת. אימי עמדה להתחתן באותם ימים, וטקס הנישואין עמד להתקיים בעוד כמה חודשים. המנהלת אמרה לי שאני אאכזב את אימי ואהרוס את אושרה אם תדע מה עשיתי. לפיכך היא לא תספר לה הפעם, אבל מוטב שלא אעבור עבירה כלשהי, אחרת היא תספר לה.
כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, התעודה שלי בכיתה ב' הייתה הרבה פחות מבריקה.
באותו קיץ "עלינו" שוב כשאימי נישאה ועברנו לבית ענקי. שוב החלפתי בית-ספר. זו הייתה כיתה ג' ופגשתי את גב' מילר. היא היתה מאוד קפדנית ולא היו אצלה חוכמות. והיא אהבה אותי. היא אהבה אותי מיד, יכולתי להרגיש בזה מהניצוץ בעיניה כשפגשה אותי ליד הדלת ובירכה אותי עם הצטרפותי לכיתתה. בשבוע הראשון היא חילקה דפים של בוחן במתמטיקה. בסוף כיתה ב' כבר הצלחתי להבין מה פירוש סימני המינוס והפלוס, אבל מעולם לא ראיתי סימן חילוק. הילדים בבית-הספר החדש התחילו ללמוד חילוק בכיתה ב', אבל בבית-הספר הקודם עדיין לא התחלנו ללמוד את זה. אז כשקיבלתי גיליון של בעיות חילוק, חשבתי שכל הנקודות האלו הן תוצאה של תקלה כלשהי במדפסת, ועניתי על השאלות כאילו מדובר היה בבעיות חיסור.
מאוחר יותר באותו יום ניגשה גב' מילר אל שולחני ונרכנה לדבר איתי בשקט כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע. היא אמרה "אני חושבת שעדיין לא למדת חילוק, אבל אל תדאגי, אני אראה לך. זה קל, ואת תביני את זה מהר מאוד." לפיכך ידעתי לבטח שהיא תעזור לי ושאני בטוחה. גב' מילר הזמינה אותי לקרוא כשסיימתי את עבודתי, והציעה לי לקרוא כמה ספרים חדשים שהיתה סבורה שימצאו חן בעיני. פעם, כשהחתול שלי הלך אחרי לבית-הספר פחדתי להיכנס לכיתה, מפני שחשבתי שהחתול יילך לאיבוד ויידרס. חברה לכיתה סיפרה לגב' מילר על הבעיה שלי, והיא יצאה מהכיתה, אספה את החתול בזרועותיה, נטלה אותו איתנו לכיתה והודיע לילדים שהבוקר יש לנו אורחת מיוחדת מאוד. אחר-כך, בהפסקת הצהריים, היא החזירה את החתול שלי הביתה. היה לי מזל להיות בכיתה של גב' מילר בכיתה ג', והמשכתי באותו בית-ספר והיא היתה שוב המורה שלי כשעליתי לכיתה ד', למרות שאימי התגרשה ועברנו לבית אחר בעיר.
התעודות שלי הראו שהייתי שוב גם פקחית וגם טובה בכיתות ג' וד'.
בקיץ שלפני כיתה ה' עברנו שוב, ושוב עברתי לבית-ספר אחר, אבל אסיים את סיפורי פה באומרי שבסוף כיתה ד', ביודעה שאני עוברת, גב' מילר מסרה לי את מספר הטלפון בביתה ואמרה שהיא תשמח מאוד לשמוע מה שלומי מזמן לזמן. אימי קנתה לי פנקס טלפונים קטן משלי, רק כדי שאוכל לשמור על מספר הטלפון שלה במקום שהוא אך ורק שלי. באמת טלפנתי לה, בהתחלה כל כמה חודשים, אחר-כך כל שנה או שנתיים, ואחר-כך כדי לחלוק איתה אירועים גדולים כגון נישואי ולידת ילדי. בעצם, אני חושבת שהגיע הזמן לצלצל לה שוב.
