הליצן, האסטרונאוט, הפטפטן, המקטר, הבלגניסט (וסטריאוטיפים רבים אחרים) – כולם מופיעים במשפחותינו ובכיתות בתי-הספר שלנו. אלה הטיפוסים שיכולים להפריע, להרגיז, לתסכל ולהכעיס כיוון שהם פוגעים בסדר-היום ובתכניות שלנו. אנו משוכנעים שהם כאלה תמיד. הם מדאיגים אותנו, "מה יהיה איתו?!" אנו תוהים האם הם נולדו כאלה ואם נועדו להישאר כאלה לעד.
לפעמים "הליצן" רציני ולפעמים הוא עצוב. לפעמים "האסטרונאוט" קשוב וממוקד. לפעמים "הפטפטן" מהורהר ושקט. לפעמים "המקטר" מגלה הערכה. לפעמים "הבלגניסט" הוא גם מסודר. אבל ההתנהגות השבלונית נראית כה דומיננטית ומשכנעת, שאין אנו מסוגלים להבחין בכל דבר אחר. לאמיתו של דבר, אנו אפילו איננו מחפשים כל דבר אחר. לא מדובר ב"זה או זה" אלא דווקא ב"זה וגם זה". השניים מתקיימים בצוותא.
כשאנו חושבים על ילד בדרך מסוימת, אנו ישר נועלים אותו באופן שאנו תופסים אותו. מבלי שאנו מתכוונים לעשות זאת, אנו כולאים ילדים בתוך דפוסי התנהגות. לפעמים, כשאחרים מטילים סטיגמה בילד אנו ממשיכים לכפות את הדפוס, על אף שאיננו מתכוונים לכך.
גֶתֶה אמר, "אם תתייחס לאדם כאילו הוא כבר מה שהוא מסוגל להיות, הוא יהפוך למה שהוא מסוגל להיות."
מה שילדים באמת רוצים וזקוקים לקבל מאתנו הוא להבינם ולהכיר בהם. במקום לזהות את הילד על-ידי התנהגותו, עלינו להעביר לו התחושה שאנו:
- מאמינים בו, ביודענו שככל שהוא גדל, תכונות האופי שאנו כמהים לראות בו אכן יתגשמו
- נותנים אמון בכוונותיו הטובות של הילד וברצונו להיות טוב
- באמת רוצים להבין מי הוא ומה הוא צריך לקבל מאתנו.
רבי נחמן מברסלב אמר "צריך לדון את כל אדם לכף זכות ועל ידי שדן אותו לכף זכות, מעלה אותו באמת לכף זכות."
אנו מנסים ליישם את אמירתו של רבי נחמן מברסלב ביחסים עם המבוגרים בחיינו, אבל אנו שוכחים ליישם אותה אצל הילדים. האם נוכל למצוא בלבנו את הדרך לנהוג כך גם בילדינו ובתלמידינו?
שינוי בהתנהגותו של הילד ינבע מהשינוי באופן תפיסתנו אותו. כשנבין שאנו רואים רק אספקט אחד של הילד ושיש כל כך הרבה שאנו עדיין לא רואים, נוכל להתחיל להעריך את הילד כמי שהוא באמת. במקום לנסות לסלק התנהגות שעלולה להרגיז אותנו, אנו יכולים לעזור להבליט את התכונות האחרות שאיננו מבחינים בהן באותה קלות. מדובר ב”זה וגם זה" יחדיו. זכור לי מקרה שבו הילד תויג כ"מגושם". הילד הזה "תמיד" שבר דברים והמסר שהתעצב היה, "הילד הזה הוא חסר-אחריות". למרבה המזל, אף-על-פי שמורתו "הוזהרה" בדבר התנהגותו, היא לא ראתה אותו כמגושם או חסר-אחריות. היא הטלה עליו תפקידים קטנים – ואחר-כך גדולים יותר –שהדגימו לילד עצמו שהוא זהיר ואחראי. ואם במקרה הוא שבר דבר-מה, היא הראתה לו איך לתקן או איך לנקות, והמשיכה להעביר לו את אמונתה בו.
כשהילד רוחש אמון למבוגר האחראי – בין אם זה הורה או מורה – הוא יכול למצוא מנוחה במסגרת מערכת יחסים אלה, להתפתח ולצאת מהתנהגויות שאינן הולמות. מה שהמבוגר מעביר לילד הוא, "אני פה בשבילך. אתה יקר לי. אני מאמין בך. עצם נוכחותך היא מקור לעונג. אני התשובה בשבילך ותמיד תוכל לסמוך עלי. כשהדברים לא מסתדרים עבורך, אני מקור הניחומים. אני לא רוצה לעצב אותך אלא ללוותך במסעך לגילוי יכולותיך הרבות."
בכולנו מצויה היכולת להיות לפעמים ליצן, לפעמים לא-ממוקד, לפעמים שכחן, לפעמים מקטר – ולפעמים ההיפך מכל הדברים האלה. ככלות הכול, זה הפירוש של להיות אנושי. אין ספק שאם אנו יכולים לראות זאת בעצמנו, אנו יכולים לקבל את זה אצל ילדינו ותלמידינו, ותהיה לנו הסבלנות לתמוך בהתפתחותם ולכוון את כל תכונותיהם לכיוון חיובי.
