בין שזה מדובר בילד בגיל הגן או ילד בגיל ההתבגרות, הורים רבים מספרים על הפגיעות שילדיהם חווים על ידי חבריהם. ריחוק ("את לא החברה שלי יותר"), השפלות ("אתה מפגר"), איומים ("תביאי לי מתנה או…"), וחרם, הם חלק מההתמודדויות של ילדינו. הילדים עובדים קשה על מנת ליצור חברויות ולשמור עליהן. אני משתפת אתכם במילים של אחת האימהות שפנתה אלי לעזרה:
"בתי בת 9 בכיתה ד'. בגלל הבעיות החברתיות שהיו לי בעבר, הדגשתי בפניה כמה חשובות החברות, והנושא החברתי כיום מאד חשוב לה. לאחרונה היא מספרת לי שהיא עושה בדיקות כמה הבנות בכיתה דואגות לה ואוהבות אותה. למשל, אם היא תבכה, מי תרוץ אליה. כשבנות לא מביעות דאגה לה, היא חוזרת הביתה עצבנית וכועסת. אולי שמתי דגש חזק מדי על חברות. היא לקחה את זה רחוק מדי ועכשיו קשה לי להחזיר אותה אחורנית."
הנושא הזה רחב כל כך, שספר שלם מוקדש להסביר תופעה מודרנית זו שנקראת מוכוונות חברים (איחזו בילדיכם – מדוע הורים חשובים יותר מחברים / מאת דר' גורדון ניופלד, בהוצאת לייף סנטר). ילדים יכולים בהחלט ליהנות מחברים, אבל בעיות מתחילות להתפתח כאשר החברים מחליפים את ההורים, כאשר חשוב יותר לילדים מה חבריהם חושבים עליהם מאשר מה שהוריהם חושבים עליהם. במצב כזה אנו רואים שחברים משפיעים על הילדים יותר מההורים, הילדים רודפים אחר חבריהם, מחפשים קרבה עם חבריהם, לעתים באופן כפייתית, רוצים להיות דומים לחבריהם, מספרים את סודותיהם לחברים ומסתירים אותם מהוריהם והחברים הופכים להיות נקודת המצפן בחייהם במקום הוריהם. כשילדים מוכוונים כלפי הוריהם, האפקט דומה לזה של כוכבי לכת המסתובבים מסביב לשמש והסדר ביקום נשמר. כשחברים מושכים את הילדים ממקור ההכוונה שלהם – ההורים, זה יוצר חוסר סדר ותוהו ובוהו במערכות יחסי הורה-ילד המשפיע הן על חיי היומיום והן על ההתפתחות כולה.
כשילדים מוכוונים כלפי חבריהם, הם נותנים את הרושם שהם עצמאיים ובטוחים בעצמם. האמת רחוקה מזה. במקום תלות בהורים המאפשרת מרחב ופיתוח עצמאות אמיתית ההולכת וגדלה לפי יכולות וצרכי הילד, הם מפתחים תלות אחד בשני ומחפשים הכוונה האחד אצל השני. הבעיה היא שילדים לא יכולים לכוון ילדים ואינם מסוגלים להעניק אחד לשני את המנוחה הפסיכולוגית והרגשית לה הם זקוקים על מנת לצמוח באופן מיטבי. הם נותרים "רעבים" רגשית, בתחושה של חוסר ביטחון. הם במרדף מתמיד על מנת לקבל מענה לצורך הבסיסי ביותר שלהם – מערכת יחסים בטוחה, יציבה, חמה, עמוקה ונאמנה שאינה תלויה בדבר. הורים (או מבוגרים אחרים האחראים לילד) הם המענה הטוב ביותר לסיפוק מערכת יחסים עמוקה ואמתית המביאה את הילד למנוחה מהמרדף ולתחושת ביטחון. זה המגן שהילד צריך על מנת להתפתח ולצמוח מבחינה רגשית באופן מיטבי וגם לשאת פגיעות חברתיות שהן בלתי נמנעות ולצמוח מהן.
מעבר למנוחה הרגשית, יש דבר נוסף שילדים צריכים שרק הורים יכולים לספק – חללים של זמן שבהם ילדים יכולים לגלות את עצמיותם. ילדים צעירים זקוקים לזמן למשחק אמתי כשהם יוצרים, מדמיינים ומביעים את רגשותיהם. מתבגרים זקוקים לחללים אלה בחייהם על מנת לזהות תחומי עניין שחשובים להם ולהביע את מחשבותיהם ורגשותיהם בדרכים יצירתיות. הילד זקוק לפסקי זמן אלה מהחברה כדי להיפגש עם עצמו! בעולם גדוש בגירויים חיצוניים כולל חברים, מסכים ומכשירים דיגיטליים, רק הורים יכולים ליצור את המרחבים לילדיהם המאפשרים מנוחה פסיכולוגית וגילוי עצמיותו של הילד.
נחזור לילדה המוזכרת במכתב ולאמה. האם עצמה היא הפתרון. כאשר אנו מבינים את מקומנו במערכות היחסים השונות בחייו של הילד, אנו יכולים לשוב לתפקיד אליו נועדנו ולהשיב את ילדינו אלינו. כאשר אנו מספקים מענה לצרכיהם הרגשיים מעבר לצרכיהם הפיזיים, מספקים להם אוזן קשבת, מעבירים את המסר שאהבתנו אליהם אינה תלויה בדבר ומאפשרים להם לחוות מנוחה רגשית בקרבתנו, אנו דואגים לכך שיהיו מוגנים מפגיעות החברה ומשחררים את התהליכים המקדמים את עצמיותם ואת פיתוח היכולת להשתלב בחברה הבוגרת בביטחון.
