אתם עלולים להיות מופתעים מהפראות של ביטויי הכעס של ילדיכם. חוצפה, קללות, צעקות, ידוי חפצים ומכות הן כמה מהדרכים שבהן ילדים משחררים את רגשותיהם העזים. התנהגויות כאלו שכיחות אצל ילדים צעירים, ובדרך כלל אנו יכולים לצפות לכך שהם יגדלו וישתחררו מהן ככל שהם מתבגרים ונעשים מתונים ובוגרים יותר.
מה שמונח מתחת לסוגי התנהגות אלה הוא תסכול, רגש בסיסי אצל כל יצור בעל מערכת לימבּית. התסכול מתעורר במערכת כשהחיים מעמתים אותנו עם חוסר-תוחלת – דברים אינם מסתדרים כפי שאנו רוצים. הדבר שהופך אותנו ליחודיים כבני אדם הוא הקורטקס – קליפת המוח, שגורם לנו לתור אחר מישהו או משהו שנוכל להטיל עליו את האשמה והפוך את תסכולנו לכעס ולתוקפנות.
מוחו של ילדכם מתאים לפיתוח היכולת להסתגל לדברים שהוא אינו יכול לשנות. במשך הזמן, הוא צריך להיות מסוגל לראות את חוסר-התוחלת בצורה קלה יותר ולהיעשות יותר גמיש, בעל שליטה-עצמית רבה יותר ומסוגל יותר לשלב את הרגשות והמחשבות שביכולתם למתן את תגובותיו. אבל פיתוח מאפינים אלה אינו בלתי-נמנע. זה המקום שבו הורים ממלאים תפקיד עיקרי.
אחת המשימות שלנו כהורים, היא לעזור לילדינו להיגמל מהתנהגות אימפולסיבית וקיצונית על-ידי סיוע בפיתוח גמישות ושליטה-עצמית – המאפיינים הדרושים לביטוי רגשות בצורה בוגרת יותר. אין אנו יכולים לעשות זאת בכך שנגיב על חוצפה, קללות, צעקות או התנהגויות אלימות אחרות של הילד, בדרך שמבטלת את התהליכים הטבעיים שמסייעים לילדים להתבגר. כשהורה מגיב להתנהגותו של הילד על-ידי כעס, עלבונות, איומים, העמדה בפינה ועונשים אחרים, זה לא יניב את התוצאות המתמשכות והיציבות שאנו כה כמהים לראות.
אז איך צריכים הורים להגיב נוכח התנהגות ילד שיצאה מכלל שליטה? איך אתם יכולים לעזור לו להמשיך בנתיב אל שליטה-עצמית והתבטאות בוגרת? מה שתראו הוא מה שינחה אתכם איך להגיב. האם אתם מצויים ב"יחסים נכונים" עם ילדכם, כך שיש לכם השפעה עליו? האם מדובר בילד צעיר או מתבגר? האם בלהט התקרית יכול ילדכם לשמוע אתכם? האם עליכם להמתין עד שהסערה פגה ואז לטפל בתקרית? האם הילד מראה אותות להיותו מסוגל להתמודד עם חוסר-תוחלת או שמא הוא ממוגן מפני רגשות של פגיעוּת? עליכם לדעת מה לחפש כדי לקבוע איך לגשת לטיפול בהתנהגות של ילדכם על-מנת להגיב בצורה יעילה.
כשילד מתבטא ומתנהג בתוקפנות, ייתכן שעליכם להמתין עד שהכעס המבעבע בכם נרגע. עליכם להבחין בתסכול שלכם, כדי לדעת אם יש בכם הסבלנות והחמלה הדרושות כדי להתקרב לילדכם ולהנחות אותו דרך אכזבה ועצבות, ולאו דווקא על-ידי היגררות לתפקיד היריב שלו.
כשאתם עוזרים לילד להתמודד עם תסכולו, אתם נכנסים ל"ריקוד" עדין ואינטואיטיבי, שמניע אותו מכעס אל עצבות, בקשר לדברים שאינם מסתדרים כפי שהיה רוצה. אתם נוגעים בכאבים הקטנים בחייו – הוא הפסיד במשחק, הוא לא מקבל את הממתקים שרצה, חבריו לעגו לו, מורתו נזפה בו – ואתם עוזרים לו למצוא את דמעות העצבות שלו. אתם עוזרים לו לחוות את הפגיעוּת ומעבירים לו מסר בדבר הנוכחות האיתנה והחמלה שלכם, כך שהוא יכול לחוות הרגשות של פגיעוּת. כך צומחת ההסתגלות שלו, ומאפשרת לילדכם להתמודד עם חוויות קשות יותר של תסכול ובמרוצת הזמן הוא מסוגל יותר ויותר להתמודד עם רגשות עזים.
כשאנו רואים ילד שאי-אפשר להביאו לידי דמעות, אנו יכולים לצפות לכך שנחזה במידה רבה של תסכול מקולקל המצטבר בתוכו וימצא את דרכו החוצה בהתנהגות אלימה. כהורים (וכן כמורים), גם אנו צריכים להגיע בנקל לדמעות בגלל רגשות הפגיעוּת שלנו, כדי שתסכולינו לא יהפכו למקולקלים, תוקפניים ואלימים. ובעת שאנו ממשיכים לפתח את היכולת שלנו להסתגל, תהיה לנו יכולת גדולה יותר לעזור לילדינו לפתח את יכולתם-הם.
