כשהנישואים מתערערים, השאלה "מה אנו מעוללים לילדינו?" היא תכופות השאלה הבוערת ביותר ומקור לרגשות אשם אצל ההורים. הילדים לא יוכלו עוד לשהות עם שני ההורים כל יום. לעתים הם אפילו לא יימצאו באותה עיר. כאשר הגירושין עוינים, הילדים משולים לכדורי פינג-פונג המוקפצים הלוך ושוב כשלעתים אחד ההורים משתמש בילדים כדי לפגוע בהורה האחר.
לילדים צורכי היקשרות עמוקים אפילו במהלך שנות ההתבגרות שלהם. הם יעדיפו שהוריהם יישארו יחדיו אפילו בנישואין גרועים, בתנאי שזה לא כרוך באלימות, פשוט כדי שצרכים אלה יוכלו להתמלא במידה מספקת. ילדים הם בעלי ראייה דיכוטומית ואידיאליסטית, תמהים מדוע הוריהם אינם יכולים לפתור את חילוקי הדעות שלהם בדרכי שלום ולהמשיך להישאר יחדיו.
לפני גיל שש (ולעתים גם אחריו), ילדים אינם מסוגלים לשמור על היקשרות עם שני אנשים בעת ובעונה אחת. כיוון שאנרגיית ההיקשרות קוטבית כמו מגנט, כשההורים אינם מצויים באותו צד הילדים נסחפים אל הורה אחד או הורה אחר ומתנתק מההורה האחר. אנרגיה מקוטבת זו גורמת לילד/ילדה לדחות אוטומטית את ההורה שהוא/היא אינם מקושרים אליו באורח פעיל באותו הזמן. הילד אינו מוכוון עוד אל ההורה הדחוי, כבר אינו רוצה להימצא במחיצתו או להיות טוב למען אותו הורה. הילד אינו יכול לשלוט על כך, כי זו פשוט הדרך שבה פועל מוח היקשרותי.
כאשר ההורים מודעים לאופן שבו הקוטביות הזו גורמת כאוס בהיקשרויות של הילדים, הם יכולים לפעול יחדיו כדי לשמור את הילד מקושר לשני ההורים. הדבר כרוך במידה אדירה של בגרות מצד ההורים. התוצאות הטובות ביותר בעבור ילדי זוגות גרושים מגיעות כאשר ההורים ממשיכים לפעול למען מיטב האינטרסים של הצרכים ההתפתחותיים של הילדים ועושים את המאמץ היומיומי לשמור את הילדים מקושרים לשני ההורים. הדבר אפשרי כשההורים מודעים לדינמיקות אלו ומשתוקקים לעשות את מה שטוב ביותר למען ילדיהם. כשההורים עובדים על העמקת ההיקשרות בכל שורשיה, כך הילדים מסוגלים לאחוז בהוריהם מבחינת נפשית ורגשית ולהישאר מוכוונים אליהם כשהם רחוקים מהם. זאת המטרה.
למרות היפרדותם כזוג, הורים יכולים להישאר מאוחדים בפעילות ההורית שלהם. פירוש הדבר שכל הורה צריך לחבב את ההורה האחר על הילד ולדבר עליו טובות, לאשר את אהבתו של ההורה האחר לילד, למצוא דרכים לשמור את הילד קרוב להורה האחר ולהישאר תמיד באותו צד של המגנט ההיקשרותי. כפי שאמרה אם גרושה אחת, "זה דרש המון כוח, אבל ניסיתי להעביר לבנים שלי מסר ברור שאני מוכנה להקשיב לסיפורים של אבא ולהגיב באורח ידידותי ומתקבל על הדעת. כמו-כן סיפרתי להם סיפורים טובים על אביהם כדי שיתייחסו אליו בהערכה רבה."
לפנות מקום לרגשות
גירושין יוצרים מהומה פנימית וחיצונית אצל שני ההורים, דבר שמקשה עליהם להתרכז בצרכים של הילדים ובמהומה שגם הם מתנסים בה. ההורים צריכים לפנות מקום לילדיהם לבטא את התסכול, העצבות, האכזבה, חוסר האונים, הפחד, הדאגה, רגש האשמה, געגועים, והחרדה שלהם. אלה רגשות פגיעים שחייבים לבוא לידי ביטוי ולזכות לתיקוף מצד הורה על מנת שהילד יוכל להתאושש מאובדן זה ולהמשיך להתפתח בצורה בריאה. לפחות אחד ההורים צריך להוות המקום שבו הילד יכול להביא את רגשותיו, מחשבותיו, דאגותיו ודמעותיו. אף-על-פי שהורים אינם אוהבים לראות את ילדיהם עצובים, הרבה יותר טוב לאפשר לרגשות אלה לצאת החוצה מאשר להעמיד פנים שהכל כשורה. אין זה מפתיע שילדים במצב זה מתנהגים בתוקפנות ובעוינות. מתחת לפני השטח מונח תסכול עמוק וצורך להתאבל על האבדה הגדולה. ילדים זקוקים למוצא בטוח לתוקפנות זו, אפילו ביחד עם הורה, כגון הנחתת מכות על כרים, קפיצה על טרמפולינה, חבטת כדורים או להכות באגרוף חימר, כתיבה, ציור, זריקת אבנים לקרטון, או כל דרך בטוחה אחרת לשחרר את האנרגיה הזאת.
כשהילדים יכולים לבטא את רגשותיהם הפגיעים באוזני הורה, הם יכולים להתאושש מהחוויה הקשה הזו. התקווה היא שהם גם יראו שבמשך הזמן הם יכולים להישאר מקושרים ולנהל יחסים עצמאיים עם שני ההורים, למרות שההורים נפרדו.
