יכולתי להבחין בהקלה שהסתמנה על פניו של נכדי בן ה-5 כשהבטחתי לו שגיבורים יודעים שזה בסדר לבכות. איכשהו, הוא התרשם שגיבורים אינם בוכים, והיתה לו סיבה טובה לכך. הורים ומורים עדיין חשים אי-נוחות כשילדים (ובמיוחד בנים) בוכים, והם עושים שימוש בפתרונות מאולתרים ובקלישאות כגון "אין סיבה לבכות," "בוא קבל עוגייה," ו"תינוקות בוכים, לא ילדים גדולים."
מרגיע לדעת שפינוי מקום לדמעות והכרה בתסכול, אכזבה ועצב של הילד הם חלק חשוב במתן סיוע לילדים לגדול. כשהדמעות נתקעות, גם ההתפתחות נתקעת. לחוש תסכול ולהזיל דמעות-צער הם דברים שעוזרים לילד לקבל את המציאות ולהתמודד איתה. העזרה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק היא להציע נחמה כדי שהילד יישאר במגע עם רגשותיו. להלן סיפור מרגש מפי אם ירושלמית הממחיש היטב את הנקודה.
"בני בן ה-9 מעולם לא הסכים לדבר על רגשותיו. כל אימת שמשהו השתבש, הוא היה נכנס לחדרו ומתבודד. לפני כמה ימים שמתי לב שהוא נראה מוטרד מאוד. לפני ששכב לישון באותו ערב, ישבתי איתו בחדרו וציינתי בשקט שנראה לי שהיה לו יום קשה מאוד בבית-הספר. הוא שתק ואני המתנתי בסבלנות שיגיד משהו. במקום זאת, הוא התחיל לבכות … ולבכות. נמלאתי חמלה. ואז החל לספר לי כמה נבזים הם חלק מהילדים בבית-הספר, כמה זה קשה לו, ואיך ניסה לא לתת לדברים להטריד אותו. דיברנו שעתיים! לא ניסיתי לתת לו עצה כלשהי. פשוט הקשבתי והנחתי לו לחוש שאני מכירה בכאבו ובצערו. ואז אמר לי שעכשיו לבו קל עליו יותר. בימים הבאים, שמתי לב שבני נראה מאושר יותר, כאילו הוסרה מעמסה מכתפיו. מאז גם בילינו יותר זמן בשיחות. אני כל כך שמחה שהצלחתי להקשיב ולספק את המרחב שהיה דרוש לו כדי לפרוק את רגשותיו."
הבנת משמעותן של הדמעות ושל הנחמה שהורה יכול לספק היא מפתח חשוב בסיוע לילד להתגבר על מצוקות החיים. היא מפחיתה את הצורך הלוחץ שהורים חשים לעתים קרובות להפסיק את הדמעות ולמצוא פתרון מהיר לבעיה של ילדם. לחוש בנוח עם דמעות ולהציע את נוכחותך ואת נחמתך – זה למעשה הפתרון. אנו יכולים לבטוח בידיעה שהדבר מגן על ליבותיהם הרכים של ילדינו ושגם הם יכולים להיות גיבורים.
