לשמור על הלבבות גם כשנמצאים רחוק
כשהייתי ילדה צעירה, הייתי בטוחה שלאמי ז״ל היו עיניים מכל צדדי הראש. היה נראה שהיא תמיד ידעה – מבלי שסיפרתי לה – מה אני צריכה, מה אני אוהבת ומה קורה אתי. למרות שלא הייתי מודעת לכך, היא הגנה עליי מסכנות ומפני השפעות שהיו עלולות להיות שליליות עבורי. עד היום, אני מתבוננת בהשתאות על האנרגיה, תבונה ואינטואיציה שלה.
אני תוהה מה היא הייתה אומרת כיום לנוכח הדיווחים בחדשות על תינוקות ופעוטות העוברים התעללות במעונות יום, או נפגעים בדרכים אחרות. אני בטוחה שהייתה מרגישה את הבהלה והכאב שאנו חשים בשומענו על הסבל המיותר של ילדים תמימים. היה לה הרבה מה לומר על כך ובמיוחד היא הייתה תוהה מה קרה לידע האינטואיטיבי כיצד לשמור על ילד מפני סכנה. היא הייתה קוראת לה ״אינטואיציה אימהית״. אמא פשוט יודעת. היא מרגישה את הילד שלה. הייתי צוחקת כשהייתה אומרת ״הברכיים שלי הפכו למים!״ זו הייתה הדרך שלה לומר שהיא חווה את מה שאני מרגישה. לא היינו צריכים להיות באותו החדר, או אף לא באותו העיר. גם כשהיינו רחוקות, היא הייתה חשה מה קורה אתי. לבטח, היא הייתה אומרת, לכל אם יש את היכולת הזו.
אני קוראת לזה ״התכווננות״ או ״סנכרון״ – להיות מכווננים ל, או מסונכרנים עם הקצב, המחשבות או הרגשות של האחר. אנו מתכווננים לכל ילד באופן שאף אחד אחר עלי אדמות יכול – לא הרופא, הפסיכולוג, עובד הסוציאלי; לא הרב, או אפילו בני משפחה אחרים. האנתרופולוגית שילה קיצינגר, בספרה ״נשים כאמהות״ כתבה ״סידרנו חברה שבה האחריות על ריפוי, חינוך ולידה הועברה לידיהם של אנשי מקצוע. כתוצאה, האימהות נהייתי מדולדלת. איבדנו משהו יקר, הרי להיות אם הוא אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שאישה יכולה למלא."
שאיפתי היא שללא קשר לשאיפותיהן של נשים בנוגע לקריירה והישגים, הן יזכרו תמיד שהאחריות היקרה והמכובדת ביותר תמיד תהיה לשמור על ההתכווננות שלהם כלפי ילדיהם, על מנת שיוכלו לשמור על לבבות הרכים של ילדיהם ולסייע להם לגדול ולממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בהם.
