מי הבוס? / פמלה וייט
ערב אחד, שעה שהשכבתי אותה לישון, ציינה בתי בת החמש אגב שיחה ש"כשהידיים כועסות ועצבניות הן מרביצות." הסכמתי איתה באומרי שבאמת נכון, זה מה שידיים כועסות ועצבניות אוהבות לעשות! אחר-כך היא המשיכה ואמרה שכשהרגליים כועסות עצבניות גם הן מרביצות, אבל "אנחנו קוראים לזה בעיטה כשמרביצים ברגל." הסכמתי איתה שוב. היא הירהרה זמן-מה בשתיקה, אחר אמרה במעט תסכול "אני כל הזמן אומרת לידיים ולרגליים שלי לא להרביץ, אבל נדמה לי שהן לא יודעות שאני הבוס."
הייתי כל-כך נרגשת שרק בקושי התאפקתי לא לקרוא לכל המשפחה לחגיגה! זרעי האינטגרציה אך זה הופיעו! ובתור בונוס היא נתנה לי שפה אינטואיטיבית להשתמש בה כשאני מדברת על האימפולסים שלה. היתה לי אפשרות להרגיע אותה שאם היא פשוט תמשיך לומר לידיה ולרגליה מה שהיא רוצה שיעשו, הן יבינו בסופו של דבר מי הבוס, שהיא תהיה בוס יותר ויותר חזק ככל שתגדל וככל שתתאמן, ושעד מהרה הידיים והרגליים האלה לא יעזו עוד להתחכם ולפגוע באנשים.
בתי עכשיו בת שבע, וידיה ורגליה כבר הבינו את הדבר, מלבד במקרים שבהם ההתגרות קיצונית. אנו עדיין משתמשות בלשון זו של "להיות הבוס" גם לדברים אחרים. לאחרונה היא מנסה להיות הבוס של ה"לא" ושל הרצון-הנגדי שלה. לאחר שיעור כינור היא קוראת בהתרגשות "אמא, נחשי מה? רק 'לא' אחד ברח לי כשהמורה רצה שאעשה את זה ואת זה, אבל אני הייתי הבוס של ה'לא' האחרים!" אההה… זו היתה מוסיקה באוזני.
