הסבנו לארוחת-ערב עם ידידים כששמתי לב שאחד הילדים הקטנים שהיה חסר-מנוחה ומייבב, נרגע והתרווח בזרועות סבתו. שאר המבוגרים העירו שזה נראה כמעשה קסמים. זיהיתי את 'ריקוד האיסוף' בין הסבתא לנכדה, ותיארתי איך הסבתא הצליחה להביא את הנכד לחוש ביטחון ונינוחות. היא הביטה בי עם ניצוץ בעיניה וצחקוק, כמבקשת לומר שחשפתי את סודהּ.
ריקוד האיסוף אינו סודי. זהו ריקוד עתיק בכל התרבויות, המקשר אנשים בכל הזמנים. תמיד ידענו בצורה אינטואיטיבית ורקדנו את הריקוד עם אלה שהיו יקרים לנו, ללא מחשבה נוספת. אנו רוקדים את הריקוד הזה כמה שניות פה וכמה שניות שם, במשך כל היום. מעולם לא היינו צריכים להיות מודעים לריקוד – כלומר, עד עכשיו.
ריקוד האיסוף הוא ריטואל, חלק מהנימוסים החברתיים. זהו חלק מרפרטואר הנימוסים המעביר התחשבות וכבוד לאחרים. זו דרך אינטואיטיבית להתחבר לאנשים על-ידי המתנה מנומסת להזמנה להתקיים בנוכחותם ולהחזיר את אותה הזמנה בתמורה. הצעד הראשון של הריקוד מתחיל בכניסה לתוך החלל של האדם בצורה ידידותית. האינסטינקט אומר לנו אם אנו יכולים לגשת קרוב לאותו אדם ועד כמה קרוב אנו יכולים. אנו יכולים לחוש אם הוזמנו לתוך אותו חלל או לא. אם ההזמנה הזו קיימת, הצעד הבא הוא לאסוף את העיניים. אין אנו יכולים לדרוש את תשומת-לבו של האדם, אבל אנו יכולים לנסות לאסוף אותה. משאספנו את העיניים, אנו ממשיכים את הריקוד בחיוך. חיוכים מוליכים לחיוכים, וכשאנו מקבלים חיוך בחזרה, אנו מחליפים דברי נימוסין שמביאים את שנינו לכך שאנו מהנהנים בראשינו בהסכמה. אז אנו יכולים להמשיך לצעד הבא, לתת מגע של קירבה. אנו מעבירים את החום שאנו מרגישים כלפי אותו אדם ואת ההנאה שאנו חשים בנוכחותו. בכך משכנו את אינסטינקטי ההיקשרות העמוקים הקיימים בכל אחד מאיתנו.
כמו בכל ריקוד, אחד מוביל והאחר עוקב. אחד נמצא בעמדת אלפא ואחד בעמדת התלות. האדם בעמדת אלפא מתחיל לדאוג לאחר, להוביל ברגישות. האדם בעמדת התלות מרגיש שדואגים לו, שהוא בטוח ושהוא משמעותי לאחר. כשאתה מרשה למישהו לטפל בך אתה נמצא בעמדה פגיעה, ולכן זה שמוביל חייב להיזהר ולהגן על האחר מפני פגיעה או בושה. אלה נימוסי ההיקשרות שלנו והם מאפשרים התפתחותם של יחסים עמוקים ובטוחים.
בעת שילדים ומתבגרים מבשילים לעבר הבגרות, עליהם להימצא ביחסים נכונים עם המבוגרים האחראים להם, שבהם המבוגר מוביל והילד הולך בעקבותיו. זה מעניק להורה או למורה את הכוח שהוא זקוק לו כדי להנחות, ללמד, להשפיע ולטפל בילד. בימינו, הכוח הזה לא מצוי בידי המבוגרים. הורים עובדים שעות ארוכות והדרישות הנובעות מנושאי אחריות רבים מסיחים את דעתם. תדירות חסרים להם הזמן והאנרגיה הדרושים לשמירה על קירבת הילדים. בדיוק כפי שחלקיקי הקוָוֹרק (של האטום) אצים להתחבר לקוורקים אחרים כשהם מופרדים זה מזה, כך גם ילדים אצים להיקשר להשפעות אחרות המתחרות בהורים ובמורים. השפעת החברים מתחרה בהשפעתנו – ילדים ומתבגרים מתלבשים כמו, מדברים כמו, ומתנהגים כמו חבריהם, כשהם מושכים זה את זה אל מחוץ למסלול של ההורים והמורים. ילדים ומתבגרים מחפשים לעתים קרובות זה את חֶברתו זה במקום את חברתם של המבוגרים שבחייהם. האינטרנט וכלים אחרים של הטכנולוגיה הפכו לתחרות רבת-עוצמה, המושכת ומרחיקה מאיתנו את הילדים. לו היו כוחות מתחרים אלה מסייעים לילדינו ולמתבגרינו לגדול ולהתפתח, הם לא היו כה מסוכנים. אבל הם גורמים לילדינו ולמתבגרינו להתרחק מנתיב ההתבגרות והעצמאות האמיתית, וכך הם נתקעים באי-בגרות.
לפיכך עלינו להיות מודעים לריקוד האיסוף. כשהורה מוסר את התינוק שלו לזרועותיה של מטפלת, עליו לוודא שהמטפלת מכירה את הריקוד. כשהורה שולח את ילדו לכיתה א', הוא צריך לוודא שהמורה מכירה את הריקוד הזה. כשהורה רואה את ילדו המתבגר יוצא לחטיבת-ביניים, לתיכון או לפנימיה, עליו לוודא שהמורים, המנהלים והמדריכים מכירים את הריקוד הזה. כשילד נמצא בסביבה שהיא מחוץ לביתו, צריך שיימצא לידו מבוגר שיאסוף אותו. הילד או המתבגר צריך לדעת שיש מישהו שדואג לו, שיש מישהו שהוא חשוב בעיניו, שיש מישהו המשמש כמצפן שלו כדי שלא ירגיש אבוד וערירי.
אם יש דבר אחד שיישומו בכיתותינו יוכל להביא להבדל משמעותי באווירה של בתי-הספר שלנו וביכולתם של ילדינו ומתבגרינו להתרכז, ללמוד ולגדול, הרי זה להבטיח שהילדים והמתבגרים נאספים באופן סדיר. איננו יכולים לדרוש שיקשיבו לנו ויקבלו את הנחייתנו. עלינו לאסוף את עיניהם, את חיוכיהם, את הינהוניהם, ולרתום את האינסטינקטים שלהם כדי להיקשר אלינו. עלינו לשים לב אם הם מושיטים לנו הזמנה להתקיים בנוכחותם כדי שנוכל להזמין אותם להתקיים בנוכחותנו ולבטוח בנו כדי שנוכל להנחותם.
זה מפתח חיוני כדי לעזור לילדינו ומתבגרינו להבשיל. כפי שאמר התיאורטיקן המזהיר ד"ר גורדון ניופלד אשר העניק לנו את המלים לתאר את הריקוד, "אם אנו רוצים להגיע למוחם, עלינו ללכוד קודם את לבם."
