כבר בגיל חמש, עדן שולטת בהוריה, מחלקת להם פקודות, וחייבת להגיד את המילה האחרונה בכל עניין. היא מדברת אליהם בטון אגרסיבי ומתעקשת בצורה אובססיבית להתחיל מההתחלה, אם הדברים לא נעשו בסדר שהיא רוצה. כיועצת להורים, אני שומעת תיאור על ילדים כמו עדן בכל הגילאים, שמובילים את הוריהם, במקום לתת להוריהם להוביל אותם. להורים זה מתסכל ומתיש; קשה לטפל בילד שאינו נותן לך לטפל בו. לילדים כאלה קוראים "ילדי אלפא", ולמרות שלפעמים האסרטיביות נראית לנו כ"חמוד", בכלל לא טוב להם.
מערכות יחסים אינן שוויוניות. ישנם שני סוגי אינסטינקטים, אינסטינקט האלפא (המספק) ואינסטינקט התלותי (המחפש). אינסטינקטים אלה טבועים עמוק בתוכנו וקובעים את טבעם של האינטראקציות אחד עם השני בין אם אנו מודעים אליהם או לא. בכל מערכת יחסים מתפתח ריקוד בתגובה לאינסטינקטים אלה המגיחים מאתנו באופן ספונטני. ספק האלפא הוא האכפתי, נוטל את ההובלה, משפיע, בעוד התלותי חותר לתחושת אמון, הולך אחר המספק ומקבל את השפעתו. כשאנו מודעים לדינמיקה, אנו יכולים לבחון אלה אינסטינקטים מופעלים ובאיזו סיטואציות, וכיצד התנועה בין שתי העמדות האלו נעה ומשתנה בין חברים, עמיתים לעבודה, בני זוג – ומעניין אותנו במיוחד – הורים וילדים.
בריקוד בין הורים לילדים, ההורים אמורים להישאר בעמדת האלפא האכפתי ולשמור על ההובלה. הדגש החזק על שוויוניות ועצמאות שישנו כיום, יוצר כאוס באינסטינקטים הטבעיים המאפיינים את מערכת היחסים הורה-ילד, ומשבש את ההיררכיה הטבעית הטמונה במערכת יחסים הורה-ילד. לעתים קרובות הילד נוטל את עמדת האלפא כברירת מחדל כאשר הוריו לא מציגים את עצמם בחיי היום יום כיודעים את מה שהוא צריך.
ניתן לראות כיום יותר ויותר ילדים שנוטלים את עמדת האלפא ותקועים שם. ייתכן והמודעות לחשיבות של מרחב בו הילדים יכולים להביע רגשות ומחשבות בלבלה את ההורים ומעבירה אותם לעמדה התלותית יותר ממה שהוא רוצה להודות בו. לעתים האמפתיה ודאגה עבור השמחה של הילד גורמות להורים להיכנע ולאבד את עמדת האלפא שלהם. מעולם לא היה עידן בו כיבדו כל כך את זכויותיהם של ילדים, וטוב שכך. עם זאת, על ההורה לא להתבלבל בין כבוד לזכויותיהם של ילדים לבין הריקוד אלפא-תלותי והאחריות לשמור על עמדת המוביל במערכת יחסים הורה-ילד. לטבע יש סיבות טובות להיררכיה הזו הטמונה בתוך מערכת יחסים; זהו ההקשר היחידי המאפשר להורים לטפל, לכוון ולהדריך את ילדיהם, וזהו ההקשר היחידי בו ילדים יכולים להתפתח ולהבשיל.
כל ילד זקוק למבוגר אלפא אכפתי האחראי על הטיפול בו. רק כאשר ילדים נקשרים בעמדה התלותית ואינסטינקטים אלה פוגשים אינסטינקטי אלפא במבוגרים, הם מסוגלים לחוש בטוחים. תחושת הביטחון מגיעה מהתחושה שיש מבוגר שאחראי, מכיר את הדרך, יש בו את התשובות. זה המבוגר ממנו הילד יבקש עזרה, יקבל הכוונה, חום ונחמה. מערכת יחסים כזו יוצרת תחושת ביטחון גם בסביבה שאינה בטוחה. זהו ההקשר המשחרר את מוחו של הילד לגדול, לנוע קדימה, להסתגל למציאות, לפתח תחושת עצמיות, לגלות את תחומי העניין שלו, את המטרות וערכים שלו. ביטחון עצמי אמתי מתפתח כאשר ילדים זוכים להקשר כזה, וההורים הם בעמדה הטובה ביותר לספק אותו.
כאשר ילדים זוכים למערכת יחסים עם הוריהם, שבה ההורים שומרים על עמדת האלפא האכפתי שלהם, ילדים מפתחים עצמיות ותחושת היבדלות מהוריהם. הרעיונות, הדעות, המחשבות, המטרות והיעדים משל עצמם צומחים ממצב המנוחה הנרגשת בעמדת התלות שלהם. כאשר הילדים מתקדמים בהתבגרותם, טבעי שיפתחו ביקורת, שיפוטיות ונקודות מבט הסותרות את אלו של הוריהם. (מכיוון שהביטוי שלהם בגילאים אלה עדיין אינו ממותן ורגשותיהם עוצמתיים, הם יביעו מחשבות אלה באופן גס ואף אגרסיבי). אלה לא צריכים לאיים על מערכת היחסים או לחתור תחת הערכים והעקרונות של ההורים, ואפשר להזמין הבדלים אלה לתוך מערכת היחסים, להתחשב בנקודות המבט שלהם, לשקף אותם בשפה ממותנת יותר, ועדיין לשמור על עמדת האלפא האכפתית. ההורים בעמדת אלפא אכפתית יכולים להקשיב עם לב רך ופתוח, ולהשהות את התגובה שלהם על מנת להגיב בצורה יעילה בזמן המתאים, ולכן להוביל. כפי שנער אחד אמר לאביו, ״למה שאפנה לטיפול כדי לדבר על ההבדלים בינינו, אם אני יכול לדבר אתך עליהם בצורה ישירה?!״ זהו ריקוד אלפא-תלות אלגנטי. ילדים מפתחים את המחשבות, הרעיונות, העמדות והזהות משל עצמם; הורים הם התומכים בתהליך של גילוי העצמיות באמצעות סיפוק ההקשר המאפשר את התהליך להתקדם. הורים הם האנשים האידיאלים לספק את ההזמנה המתמידה למערכת היחסים. ריקוד האלפא-תלות שההורים מובילים מעמדת האלפא האכפתי הוא ריקוד נפלא.
