כשאנו נכנסים לתוך ספטמבר וחוזרים לשגרת בית-הספר, שיעורי-בית והפעילויות שלאחר שעות בית-הספר, אני מרבה להזכיר להורים להיות רגישים במיוחד לקיומו של נושא ה'יותר-מדי' אצל הילדים. אני משתמשת במונח 'יותר מדי' כדי לתאר מצב של יותר-מדי-עייף, יותר-מדי-נרגש, יותר-מדי-המום, יותר-מדי-מתוסכל, יותר-מדי-מתוח ויותר-מדי בתחומי הרגשנות והמתח.
הציפייה וההתרגשות לקראת המעבר (וגם החגים) גורמים לילדים לפעמים תחושת בהלה, אי-סבלנות וחוסר-איזון. אנו עדים לתהליך של כוונון-בפעולה אצל ילדינו היותר-מדי-רגזנים ולא כל כך יותר-מדי משתפים-פעולה, ובכך מצוי הרמז שעלינו לספק תנאים שיקלו על תהליך ההסתגלות.
אני מציעה להורים לשקול מרשם תמיכה פשוט, שמצאתיו מועיל אצל ילדַי כשסבלו מתופעת ה'יותר-מדי'. דבר ראשון, החזיקו את אצבעכם על הדופק של כיצד מתמודד ילדכם לפני, בזמן ולאחר זמני-מעבר. כשתדעו מה קורה כרגיל עם ילדיכם, יהיה לכם מושג טוב יותר איך מצבי 'יתר-מדי' אלה נוטים לפעול בעתות-המעבר שלהם, ובתוך משפחתכם.
אנו יכולים לתמוך בתהליך ההסתגלות למעברים בכך שניתן עדיפות לזמן ולמרחב אצל ילדינו. בעיני, זה אומר זמן פשוט שמבלים בצורה פשוטה: לצעוד יחדיו, ללטף את הגב, לצחקק ולצחוק, ארוחות, סיפורים, יציאות לבריכה, ופעילויות משותפות לא-תובעניות אחרות שמאפשרות לי ולילדי להיות יחדיו. התמקדות מוגברת, אך עדינה, ביחסים עוזרת להורה לעגן את הילד שמרגיש כי דברים מסתחררים לפתע מהר מדי. ילד במצב-מעבר הוא תכופות ילד שמצוי במצב של מתח ובהלה. זה דבר שיש לצפות לו. מתן הזמנה להאט, לבטא עצמם, ולקבל נוחם, הופכת לחלק מתהליך התמיכה בהסתגלות.
לעתים קרובות ילדים מסוגלים לחוות ולשוחח על דאגותיהם ותסכוליהם ברגעים של היקשרות, כשסביבתם רגועה ויציבה. יש ילדים שיכולים להעלות את הדברים שמדאיגים אותם ולשוחח עליהם. דבר זה יכול לעזור לילד לחוש את העצבות ולהזיל את הדמעות שהם טומנים עמוק בתוכם, ולגלות מוצא לצער הבלתי-נמנע הכרוך בשינויים ובמעברים.
יש ילדים שאינם יכולים למצוא מלים שיבטאו את רגשותיהם או שאינם מסוגלים להבחין בדברים שמעוררים בהם בהלה, ואז אנו עלולים לראות תסכול מוגבר, סצינות כעס ובכי בעת שהמתיחות נשפכת דרך התנהגותם. ייתכן שלפתע יופיעו מפלצות חדשות תחת המיטה, יצוצו פחדים חדשים, סירובים פתאומיים לבצע דברים וצורך מוגבר לקבל חיזוקים בעת שהם נצמדים אלינו בכל מקום בבית. עלינו להבין שבין אם ילדינו מגלים תסכול ועצבות על-ידי שיחה רגועה או על-ידי חרדות מוגברות או על-ידי הקמת שערוריות, הם זקוקים להזדמנויות לשחרר מתח, לבטא רגשות ולעבד את תהליך ההסתגלות שהוא לעתים סואן ומכאיב. זו הדרך שבה ילדים נעים לעבר קבלת דברים. מדובר במסגרת יחסים בטוחה שמאפשרת להם לעבור את חומת ההמחשה ולהיות מסוגלים להתמודד עם העובדה שדברים משתנים, שאין הם יכולים לשנות עובדה זו, וששינוי עלול להיות באמת-באמת קשה! ומשם יכולה לנבוע ההבנה של חוסר-התוחלת של דברים שאינם ניתנים לשינוי, ושעליהם להרפות ולפנות מקום לשינויים.
כשהנסיבות סביב ילדינו נעות מהר יותר מיכולתם ללהתמודד, האטת העולם נותנת להם סיכוי להדביק אותן; אנו מפנים מקום כדי להקל ולתמוך בתהליך ההסתגלות כשאנו משחררים אותם מהקצב של העולם החיצוני. בדרך זו, אנו מספקים הזמנה ותמיכה כדי לעזור להם לחוש את תיסכולם, עצבותם ודמעותיהם.
אני זוכרת שכאשר ילדי היו צעירים יותר, הייתי שמה לב ללילות חסרי-מנוח, רגזנות מוגברת, פחות סבלנות לכל דבר, צעקנות במתיחויות בין אחים, דאגות טורדניות שיצאו מכל פרופורציה, ילדים תשושים מאוד, ולא מעט התפרצויות זעם. הייתי מְפנה את לוח-הזמנים שלי עד כמה שיכולתי בסוף אוגוסט, בספטמבר ובאוקטובר למען בני, שההתאמות שלו היו יותר ממושכות והיה זקוק לתשומת-לב רבה יותר מצדי. הייתי מקדישה זמן רב יותר לסיפורים במיטה ולחיבוקים, הרבה יציאות משפחתיות לסרטים, בילוי על שפת הים, מדורות, סעודות-ערב לאור נרות כדי לעשותן מיוחדות, זמן מוקדש להתנדנדות משותפת בנדנדה, הכל כדי לעודד שיחות, הרבה מאוד משחקי לוח וכדורסל בחצר האחורית. זה מה שהייתי חייבת לעשות כדי לעגן את ספינת המשפחה בסופת המעבר. לא חלף זמן רב, וכשהפרטים של הכיתות, המורים ושגרת שיעורי-הבית החלו מסתדרים, גיליתי תמיד שהגלים שככו וההפלגה התייצבה.
בעיני, חצי הקרב הוא פשוט לצפות מראש ואפילו להזמין את עקת המעבר הבלתי נמנעת, ולזכור שרבים מאיתנו (מבוגרים כילדים) חווים אותה תגובה לשינויים בחיינו. כהורים, אנו יכולים לספק פרספקטיבה, ולנסות לא לקבל את הרגזנות באופן אישי. ייתכן שנצטרך להיות נדיבים במיוחד בסבלנותנו ובחוש ההומור שלנו, כדי שנוכל לגדל את ילדינו גם בתקופות סוערות אלו בחייהם. אם נצליח להבין שה'יותר-מדי'-ים הם חלק מתהליך ההסתגלות, יהיה בכוחנו לעזור לילדינו להתמודד עם כל השינויים (או האתגרים) שהם ניצבים בפניהם.
